היונה והברית

עיין גם גיליון נח תשכ"ב.

פסוק י"א

"וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ"

רש"י:

ד"ה טרף בפיה: אומר אני שזכר היה, לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה, כמו (שיר השירים ה') "כיונים על אפיקי מים רוחצות"; (יחזקאל ז' ט"ז) "כיוני הגאיות כלם הומות"; (הושע ז') "כיונה פותח".

ד"ה טרף: חטף. ומדרש אגדה: לשון מזון. ודרשו "בפיה" לשון מאמר. אמרה: יהיו מזונות מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם.

רמב"ן:

ד"ה טרף בפיה. כתב רש"י: אומר אני... (עיין לעיל) ואין כל זה נכון בעיני, כי חזרת זכר היונים מנקבה לזכר במקום אחד מן הפרשה אין בו טעם. ואם לשון לקראתם (= ואם מדרך הלשון לקרוא להם, לכנות אותם) כולם בשם הנקבות, למה שינה בכאן?
וכן מדרשם בהגדה, לא שיעשו "בפיה" לשון מאמר כלל, אבל מדרשם מפני שהביאה העלה הזה, כי אם נאמר שאירע כן, לא על חינם פירש אותו הכתוב כי היה לו לומר: "והנה עלה טרף בפיה". והזית איננו מן האילנות הגבוהים מאוד שישכנו בו העופות לאורך דליותיו, ולכך אמרו, כי היה בזה רמז, שהעופות נח להם להיות מזונותם מרים כלענה ביד הקב"ה ולא שיהיו טובים בידי אדם. וכל שכן בני אדם שאין רצונם להתפרנס זה מזה.
ולשון בראשית רבה (ל"ג, ו') אמר רק אבהו... אלא רמז רמזה לו: אמרה לו: "נח! מר מזה מתחת ידו של הקב"ה ולא מתוק מתחת ידך". אבל בגמרא (סנהדרין ק"ח, ע"ב) הוסיפו: מאי משמע דהאי "טרף" לישנא דמזוני הוא, דכתיב (משלי ל' ח') "הטריפני לחם חוקי", כי מפני הטעם שאמרנו, יעשו לזה סמך מלשון "הטריפני" ירמוז כאילו אמר: "והנה עלה זית היה טרף בפיה".
ופשוטו של מקרא פירשו בו, שהוא תואר לעלה, והנה עלה זית טרוף בפיה, וסמך לדבר, שהוא קמוץ, כי כן משפטו. (כוונתו: כן משפטו של שם תואר שיבוא בשני קמצים, כמו חכם, קטן) אבל נמצא בהם זרות: (הושע ו' א') "כי הוא טרף וירפאנו"; (ויקרא ה' כ"ג): "והשיב את הגזילה אשר גזל"; (ויקרא ה' י"ח) על שגגתו אשר שגג". וזולתם רבים.

פסוק כ"א

"כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו"

אבן כספי, משנה כסף:

נכון אצלי, שיהיה נתינת טעם אל "לא אוסיף".

פסוק כ"א

"כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו"

אברבנאל:

... והאופן השני מהפירוש הוא, שהנה קרה לעולם בכללו כמו שיקרה לאדם הפרטי, יען היה העולם כולו כאיש אחד, עד שנקרא האדם – "עולם קטן", והעולם – "אדם גדול", ולכן היו ימי שנותינו שבעים שנה, כנגד שבעת ימי בראשית.
והנה האדם הפרט יודע מענייניו שהעשור הראשון שבימיו וגם רוב השני הם שנות הבהלה מבלי הנהגה שכלית, כי כולם יעברו בשעשוע הגדול והילדות ובתעתוע הנערות אשר אי אפשר להימלט מהם בתחילת ימיו. אבל משם ואילך הנה השכל הולך ומתחזק והאיש משתנה בעצמו ונהפך לאיש אחר, ויבוש מחרפת נעוריו.
וכן היה באמת בעולם הכלל, כי הנה האלף הראשון ורוב האלף השני היה נעור וריק מחוסר השכל. וכן קראום חז"ל: "שני אלפים – תוהו". ולחסרון האנשים בהם (=באותם שני האלפיים שנה) נתחייבו בכליית המבול והשחתתו. אמנם אחר כך, במשך הזמן, בושת עלומיו ישכח ויגער בו שכלו בלי ספק, באופן שלא יפשע עוד כבראשונה.
וזה עניין הברית שכרת ה' לבלתי הביא עוד מבול על הארץ, כי לא היה זה דרך חסד בזכות נוח, אלא בדרך סיפור העתיד. כי בראשונה כאשר ראה יתברך כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אמר אמחה את האדם, רצה לומר, אשחית, ואמחה כל הדור להיותו מושחת בכללו, אבל אחרי עבור המבול שיער הקב"ה בחכמתו ואמר: "אין צורך לקלל עוד את האדמה בעבור האדם במבול אחר, לפי שזה נעשה היה בסיבת נערות העולם ובלי ספק לא ישחיתו בני אדם עוד השחתה כוללת כזו לכל המין, אם מצד המוסר הגדול שראו המבול וישיתו כל בני העולם אליו לב ואל ישובו לכסלה, ואם מפני שמכאן והלאה יהיו הדורות והמשפחות מסתעפות משלושה ראשים – שם חם ויפת – אשר מטבעם שימצא ביניהם תמיד התחלפות והעדר הסכמה על עניין אחד אם טוב ואם רע, ולזה יהיה בלתי אפשר שיסכימו כולם על דעת השחתה כוללת משותפת כמו שעשו אנשי המבול ולכן לא יתחייבו הפסד כללי כמוהם.
הנה התבהר שבדרך הגדת העתיד אמר: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי הנה מה שעבר במבול היה, מפני שיצר לב האדם רע מנעוריו, רצה לומר, מנעוריו בעולם – והתחלת זמניו ולכן לא אוסיף להכות עוד כל חי, כי נעורי העולם כבר עברו.

משה יצחק אשכנזי, טדסקי (תלמיד שד"ל) "הואיל משה":

ד"ה מנעוריו: אחד מתלמידי רצה לפרש מליצה זו לא על ימי נעורי איש ואיש רק דרך כללית על כל האדם, כלומר בני האדם בשני בראשית שלא השכילו עדיין ותבל הייתה בנערותה, היה יצרם רע.
והשיבותי שהיה לו לומר "בנעוריו" בבי"ת, והפסוק (שמואל א' י"ז ל"ב) "והוא איש מלחמה מנעוריו" יוכיח.

שד"ל:

כבר מזמן נעוריו לבו חורש ויוצר מחשבות רע. והנה לא אמר, כי לב האדם רע בטבעו, אלא כי מחשבותיו רעות מאז בימי נעוריו בלי שיהיה זה הכרחי וטבעי באדם.

פסוק כ"ב

"עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ"

ראב"ע:

ד"ה עוד כל ימי הארץ: לאות כי יש לה קץ קצוב.

אבן כספי:

ד"ה עוד כל ימי הארץ, אין זה מחייב לא לפי העברי ולא לפי ההגיון שיש לה קץ, ואולם דעת המורה – והיא האמת – שהארץ בכללה לעולם עומדת, ובכלל כי העולם נצחי בזמן העתיד, כי נודה לאריסטו בחצי מדעתו.

פסוק כ"ב

"לֹא יִשְׁבֹּתוּ"

רש"י:

ד"ה לא ישבותו: לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרם.