הפטרה לשבת חזון

פסוק ט'

"לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ"

פסוק ט'

"לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ"

פסוק י'

"שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם
הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱ-לֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה"

אבן כספי:

ד"ה כמעט: תואר לשריד כי אנשי כנסת הגדולה ידעו, שכן כוונת מחבר הספר ואין לנו אחריהם ז"ל כלום בכל ספרי הקודש.

ד"ה כסדום היינו: זה מענין שם הדמיון, שהתבאר עניינו ב"מה שאחר הטבע". ומה שיאמר עוד במוחלט "קציני סדום עם עמורה" הוא מענין הוא הוא שהתברר ענינו שמה, והכל נכון אצל יודע העברי וההגיון, כי תחילה אמר שבעבור השארותי השריד אין דמיון ביניהם ובין סדום ועמורה, ואחר יאמר, כי הם סדום ועמורה.
ואני לא אוכל להאריך, שכל האריכות לא יועיל לסכלים, ודי בקצור למשכילים.

פסוק כ"ז

"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה"

רש"י:

ד"ה במשפט תפדה: ע"י שיהיו בה עושי משפט, תִפָּדה מעונותיה.

ד"ה ושביה: עושי תשובה שבתוכה.

ראב"ע:

ד"ה ציון: בעבור המשפט תפדה מיד סנחריב.

ד"ה ושביה: יִפָּדו הם שעשו תשובה.

רד"ק:

ד"ה ציון במשפט: שיעשו ישראל תפדה, כלומר: יִפָּדו הם וישובו לה.

ובצדקה שיעשו, ישובו לה הגולים ממנה וזהו "ושביה בצדקה".

אבן כספי:

ד"ה במשפט: וכן בצדקה: הנה הלשון סובל שיהיו הפועלים באלה השם או ישראל, וגם הכל ביחד, אבל היותר נכון ועיקר בכאן הוא, שיהיה רומז לישראל, שהפכו הוא "ושבר פושעים וחטאים", כי פושעים וחטאים שני מינים וגם כי כל אחד מהם רבים, ורבים בעוונותינו.

שד"ל:

ד"ה ציון במשפט תפדה: שורש פדה איננו נאמר על פדיון שבויים בלבד, אלא על הצלה מכל צרה וצוקה.

ד"ה ושביה: כמו ויושביה, כמו (תהלים כ"ג) "ושבתי בבית ה' לארך ימים", שהוא כמו "וישבתי", וכן (ירמיהו מ"ב י') "אם שוב תשבו בארץ הזאת ובניתי אתכם ולא אהרס", שהוא כמו "אם ישוב", וכן (ירמיהו ד' א') "אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשוב", תשוב השני עניינו – תעמוד כאילו כתוב תֵשֵב (בצירה), והנה "ישב" ו"שוב" כמו "יטב" ו"טוב"; "ינק" ו"נוק"; ולא נכון לפרש "ושביה" ענין תשובה, כי אין טעם... גם אין לפרש "ושביה" – החוזרים מן הגלות, כי...
...והנה הנבואה הזאת נאמרה בימי חזקיה והמכוון בה לבשר מפלת שבנא אשר על הבית, ושממשלתו תינתן לאיש צדיק (אליקים בן חלקיהו), כי אחר שהנביא קורא לאליקים עבד ה' (כ"ב ב') יש להאמין שהעומד על בית המלך הסיר השופטים הרשעים והעמיד צדיקים תחתם, אע"פ שלא נזכר זה במלכים ובדברי הימים המקצרים הרבה בקורות הפרטיות.

דליטש, (אחד מחכמי אומות העולם 1866, בתרגום דבריו מלועזית):

משפטו של אלוקי הצדק הוא האמצעי אשר בו תפדה ציון ואלה בתוכה החוזרים בתשובה, משפט אשר בו ישבר כוחם של חטאים ופושעים...

פרוקש, (אחד מחכמי אומות העולם 1930, בתרגום דבריו מלועזית):

אין בי"ת "במשפט" "בצדקה" בי"ת התמורה, המחיר, אלא בי"ת לציון האופן, זו הצורה בה תתבצע הפדות, הפדות תבוא בכח המשפט האלוקי והצדקה האלוקית.

פסוק כ"ג

"שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים          כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים"

פסיקתא דרב כהנא ("איכה"):

א"ר ברכיה: מעשה באשה אחת שנגנב מיחם שלה, והלכה לקבול עליו לדיין ומצאתו שפות על גבי כירתו.
מעשה באיש אחד שנגנבה טליתו, ובא לקבול עליה לדיין ומצאה מוצעת על גבי מיטתו.
אמר ר' לוי: מעשה באשה אחת שכיבדה לדיין מנורה אחת של כסף והלך אנטידיקוס (=בעל הדין שכנגדה) שלה וכיבדו סייח של זהב, למחר אתת ואישתכחת דינה הפוך, אמרה לו: "מרי, ינהר דיני קודמך כההוא מנורתא דכספא" (=יאיר דיני לפניך כמנורת כסף), אמר לה: "ומה אעשה לך, וכפה הסייח את המנורה" (=ובעט הסייח במנורה) הדא הוא דכתיב "כולו אוהב שוחד" – שהיו כולם אוהבים את הגזל – "ורודף שלמונים" – שלם לי ואשלם לך.