ראובן

פסוק א'

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו"

מלבי"ם:

ויקרא א' א': ויקרא אל משה: ודע כי פעל 'קרא' ישמש בג' לשונות: במלת אל או במלת את או בלמ"ד השימוש. ר"ל שלפעמים יאמר: 'קרא אל פלוני', ולפעמים יאמר: 'קרא את פלוני', ולפעמים יאמר: 'קרא לפלוני'. וחוקרי הלשון נפוצו איש לדרכו לתת הבדלים ביניהם; והיטב דברו בזה האחרונים שקריאה לפלוני מורה שהיה הקרוא רחוק ממנו ושולח אחריו שיבוא אליו. וכן כשאומר "קרא את פלוני". מלבד מה שמצאתי הבדל דק בין 'קרא לפלוני' ובין 'קרא את פלוני', שקריאה שאחריו "את" מורה שהזמינו לעניין גדול מיוחד. אבל בכל מקום שאומר "קרא אל פלוני" מורה שהקרוא עומד לפני הקורא או קרוב אליו, והקריאה הוא דרך כבוד וחיבה שמזמינהו אל הדיבור (=שמזמינהו לשמוע את דיבורו של הקורא) וכלל זה בדוק בכל מקום.
ואשר עוררו עליו הנוקפים ממה שנאמר (שמות ח' כ"א) "ויקרא פרעה אל משה ולאהרן" – נשיב להם, כי משה היה נמצא אז אצל פרעה ולא אהרן, כמו שבמכת חשך אומר (י' כ"ד) "ויקרא פרעה אל משה" מפני שהיה לפניו, וביתר המכות (ח' ד'; ט' כ"ז; י' ט"ז; י"ב ל"א) כתיב "ויקרא למשה ולאהרן" מפני שקראם מביתם.

פסוק ג'

"רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי"

שד"ל:

ד"ה כחי: פרי כחי, כמו (בראשית ג') לא תוסף תת כחה לך.

ד"ה אוני: וכן (דברים כ"א י"ז) "כי הוא ראשית אונו" – הבן הבכור לאביו נקרא "ראשית אונו" – כלומר: ראשית פרי כחו, הפרי הראשון אשר יצא מכוחו.

פסוקים ג'-ד'

"רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה
כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי
יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז 
פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר
כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ..."

רשב"ם:

...יתר על אחיך היה לך שאת ויתר עז היה לך למלוך על אחיך אבל פחיזה ובהלה שהיה לך כמים הנשפכין, לכן אל תותר אל הבכורה ולא המלכות, כי עלית משכבי אביך, וכן כתוב בדברי הימים (דה"י א', ה' א'-ב') "ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכורה, כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף".

הגר"א, אדרת אליהו:

יתר שאת: היה לך יתר התנשאות ויתר עז.

ד"ה פחד כמים אל תותר: ר"ל נתרוקן ממך ולא נותר מהם כלום, כמים הממהרים ללכת ממקום שנשפך ולא נותר בהם כלום. כי השמן הנשפך נשאר דבוק, והיין שנשפך נשאר ריחו.
וקאי "פחז" על השאת ועל העז, וכן "אל תותר" שהיא לא נשארה. ולא אמר שיטול ממנו השאת והעז אלא היתר על אחיו.

פסוק ג'

פסוק ד'

"פַּחַז כַּמַּיִם"

רש"ר הירש:

יש להצטער ששורש "פחז" הוא כה נדיר במקרא. מלשון הכתוב (שופטים ט' ד') "אנשים ריקים ופוחזים" נראה, כי הוא מציין ליקוי אופי, אך ליקוי זה אין לדעת מה הוא. למזלנו הרע, הרי "פחז" סמוך כאן למים. אך כמעט אין לך דבר, שהוא רב משמעות כמים:
מים חסרים יציבות פנימית. הוה אומר חסר יציבות כמים. מים יורדים ונוזלים כלפי מטה, שואפים למקום נמוך. מים הם נוזלים ומתקדמים במהירות וכו' בלשון חז"ל אנחנו מוצאים "איפחז צלוחיתו" – המים עברו על גדותיהם. התכונה הכללית ביותר המציינת כל נוזל באשר הוא נוזל היא חוסר כח אחיזה. הוה אומר: חוסר יציבות.

פסוק ד'

"כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה"

הכתב והקבלה:

...בחטא ראובן לדעתי הוא שקראה בשם פילגש (ל"ה כ"ב) יראה שאין מילת "חללת" כאן כענין (ויקרא י"ט כ"ט) "אל תחלל את בתך להזנותה", שנתחללה בביאת איסור על יעקב, כמו שיחשבו המפרשים, אבל "חללת" הוא כענין (איכה ב', ב') "חלל ממלכה ושריה", (תהלים פ"ט מ') "חללת לארץ נזרו", שעניינם הורדת דבר מיקרו וחשיבותו (העראבזעצען, העראבווירדיגאן) וכן מלת "עלית" אינה העלייה לשכיבה – רק ענינו הסתלקות והרחקה. (זיק ערהעבען, ענטפערנאן) כמו (יחזקאל ט') "נעלה מעל הכרוב", ואין זה יוצא (=מתרחק) ועיקר לשון העלאה, כי ענינו שמעלה מחשבתו למעלה מן הדבר, ואינו חושש לדייק בו (אריבער וועג) כמו שיתבאר זה בלשון "מעילה" (ויקרא ה' ט"ו) וכענין (במדבר כ"ב) "כי התעללת בי", שהוא לשון שחוק ובזיון.
ויהיה טעם המקרא: לא שמת על לבך לחוש על כבוד מעלתה שהיא באמת אשתי, ובלשונך הרע הורדת חשיבות מעלתה לקרותה בשם פילגש.

הכתב והקבלה:

ל"ה כ"ב, ד"ה וילך ראובן וישכב: ...וכמו שלשון קימה יורה על הגדולה והכבוד כמו (שמואל א' ב') "מקים מעפר דל" (אויפריכטען), ככה יורה לשון שכיבה על היפוכו והוא הורדת הביזיון והשפלות כעניין (ירמיהו ג' כ"ה) "נשכבה בבשתנו". וכבר מצאנו לשון שכיבה על הירידה וההשפלה מלמעלה למטה, כמו (איוב ל"ח) "ונבלי שמים מי ישכיב" שפירושו יוריד וישפיע גשמי שמים...

(ועיין עלון ההדרכה.)

פסוק ד'

"אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה"