פרשת ציצית

פסוק ל"ח

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת"

רש"י:

ד"ה ועשו להם ציצית: על-שם הפתילים התלויים בה, כמו (יחזקאל ח') "ויקחני בציצית ראשי".
דבר אחר: "ציצית" על שם (ל"ט) "וראיתם אותו", כמו (שיר השירים) "מציץ מן החרכים".

מנחות מ"ג:

ר' אליעזר בן יעקב אומר: כל מי שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר (קהלת ד') "והחוט המשולש לא במהרה ינתק", ואומר (תהלים ל"ז) "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".

רש"י:

ד"ה הכל בחיזוק: מכל וכל עומד בחזקת שלא יחטא.

אברבנאל:

ואמנם אמרו אחר זה "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי" יֵרָאֶה כפל ומותר, אחרי שכבר אמר "וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו..."?! אבל ענינו מה שכתב הפילוסוף (=אריסטו) שרבוי המעשים בעת הלימוד (=בשעת ההתרגלות) יעשה קנין חזק בנפש באופן שאחריו יצאו המעשים בנקלה בלי קושי.
וכן אמר הכתוב כאן, שיעשו ציצית ויראו אותו ויזכרו את כל מצוות ה'. וכל זה למען אשר אחרי הקנין הנכבד ההוא מבלי ראיית הציצית אתם בעצמכם תזכרו את כל מצוות ה' ועשיתם אותם והייתם קדושים לאלוקיכם; כי לבעבור שתבואו לקנין הזה בלבכם, ציויתי אתכם במצות הציצית. וזהו "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים" – לתכלית שאהיה לכם לאלוקים, כמו שהדבר עתה "כי אני ה' אלוקיכם".

ספורנו:

ד"ה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה': תזכרו שאתם עבדים לא-ל יתברך שקיבלתם מצוותיו באלה ובשבועה – וזה בראותכם הציצית שהוא כחותם האדון בעבדיו, ובזה תחדלו מתור אחרי לבבכם להשיג שרירות לבכם בעושר וכבוד אפילו ע"י גזל...

ד"ה ואחרי עיניכם: להשיג תאוות, שנתתם עיניכם בם.

ד"ה אשר אתם זונים אחריהם: מטים נפשכם השכלית מדרכי חיי עולם לדרכי אבדון ומות.

ד"ה למען תזכרו: למען תהיו פנויים ממחשבות הבלים ובזה תזכרו בו הא-ל וחסדו.

ד"ה ועשיתם את כל מצוותי: ובזה תעשו את כל מצוותי מאהבה ומיראה.

ד"ה והייתם קדושים לאלוקיכם: ובזה תהיו קדושים לפניו לחיי עולם, כאשר כיון הוא באמרו (שמות י"ט) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".

פסוקים ל"ט-מ'

"וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה'...
לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי"

העמק דבר:

ד"ה והיה לכם לציצית: בלשון יחיד, שהוא מצוה אחת לבן ותכלת.

ד"ה וזכרתם את כל מצוות...: ואח"כ כתוב עוד פעם "למען תזכרו ועשיתם" הענין דשתי זכירות הללו, לבן ותכלת, באות לשני אופני הנהגת האדם מישראל: האחד מי שחייו בדרך הכבושה לרבים עוסק בעניני פרנסה, ומכל מקום עליו לשמור לעשות מצוה בזמנה.
השני מי שפורש לעבודת ה' ומתבודד ושוקע עצמו לאהבת ה', וגם עליו לשמור מצוה בזמנו ולא לקפח מעשה המצוה בשביל דביקות, חס ושלום. וכבר אמרו חז"ל במסכת שבת "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה" שכן מצינו באברהם אבינו, שאמר להקב"ה "אל נא תעבור", ולא כיונו חז"ל שהמכניס אורח גדול במעלה ממי שזה להקבלת פני השכינה, שזה אינו מוכח מזה המקרא כלל. אלא: גדול לפני ה' לעשות המצוה של הכנסת פני שכינה והגיע לפניו מצוה של הכנסת אורחים עליו להפסיק דבקותו ולהזדקק למצוה שבאה לידו, כמו שעשה אברהם אבינו.
וכל שכן מצוה שבינו לשמים שאין אפשר לעשות ע"י אחרים. ועל אלו שני אופני חיי הישראלי ציוה לעשות חוטים לזכרון, ובשביל אופן ראשון ציוה לעשות חוטי הכנף ועליו כתיב "וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם", שלא יהא העסק משכחו ממצוה בזמנה.

פסוק מ':

ד"ה למען תזכרו: זהו זכירה לאדם המעלה השקוע באהבת ה', וציוה הכתוב לעשות חוטי תכלת, שמורה על התקשרות במחשבות גבוהות, שמכל מקום יזכור מעשה המצוה בזמנה, ואז: ד"ה "והייתם קדושים לאלוקיכם": דאף על גב שהאדם יתקדם עצמו במה שמופרש לגבוה והוא מרכבה לשכינה, מכל מקום אינו מרוצה לשמים עד שיהיה עושה המצוה בזמנו, אז תהיה קדושתו לאלוקים.

מסכת עבודה זרה יט ע"ב:

(תהלים א') "כי אם בתורת ה' חפצו"... ואמר רבא: בתחילה נקראת התורה על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שם שלו, שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה".

רש"י:

ד"ה נקראת על שמו: של אותו תלמיד שטרח בה, דכתיב: "ובתורתו" – דמשמע של כל אדם.