איסורי עריות

השווה גיליונות אחרי מות תשי"ד, תשכ"ב.

פסוק ג'

"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם ... לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן... לֹא תַעֲשׂוּ"

ספרא קל"ב:

יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות כמותם? ת"ל: "ובחוקותיהם לא תלכו" – לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם.
ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאשה לאשה, האיש נושא אשה ובתה, והאשה נישאת לשנים, לכך נאמר "ובחוקותיהם לא תלכו".

פסוק ד'

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'"

ר' יוסף בכור שור:

ד"ה וחי בהם: שלא יהיו שניו מתקצרות, שאינו מת אלא מיתת עצמו. אבל חוקות הגויים שגוזלים וחומסים וגונבים ורוצחים ובאים על נשי חבריהם - מקצרות ימיהם, שבאים בעלי הממון והורגים אותם וכן בעל האשה לא יחמול ביום נקם, ואף הקרובים הורגים את הרוצח, וכתיב (משלי י' כ"ז) "ושנות רשעים תקצרנה".

רמב"ן:

ד"ה את משפטי תעשו: "אלו דברים האמורים בתורה שאילו לא נאמרו הן כדאין לאומרן", לשון רש"י. ובתורת כהנים: "אלו דברים הכתובים בתורה שאלולא לא נכתבו הדין היה לכתבן, כגון הגזלות והעריות והעכו"ם ושפיכות דמים וקללת השם".
ועל דרך הפשט: "משפטי" כמשמעו – הדינים האמורים בפרשת ואלה המשפטים ובכל התורה. ולכן יאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" כי הדינים ניתנו לחיי האדם ביישוב המדינות ובשלום האדם, שלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו...
ודע כי חיי האדם במצוות כפי הכנתו להם, כי העושה המצוות שלא לשמן על מנת לקבל פרס יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד... – ואותם אשר מתעסקין במצוות על מנת לזכות בהן לעולם הבא, שהם העובדים מיראה זוכים בכוונתם להינצל ממשפטי הרשעים ונפשם בטובה תלין. והעוסקים במצוות מאהבה כדין וכראוי עם עסקי העולם הזה... יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהגו של עולם ובחיי העולם הבא זכות שלימה להם. והעוזבים כל עניני העולם הזה ואמנם משכיחים עליו כאילו אינם בעלי גוף וכוונתם ומחשבתם בבוראם בלבד, כאשר היה העניין באליהו, בהידבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו, ובידוע ממנו בקבלה, וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים. ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצוות: "למען יאריכון ימיך", "למען תחיה והארכת ימים", כי הלשון יכלול כל מיני החיים כולם, כפי הראוי לכל אחד ואחד.

ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), העמק דבר:

בראשית ב' ז' ד"ה ויהי האדם לנפש חיה: שורש "חי" בלשון הקודש משמעו פעם חי ולא מת, ופעם חי ולא עצב, והיינו שהוא בתכלית השלמות שאפשר באותה בריה... והנה בהמה נקראת "נפש חיה" בעוד שהיא בריאה כפי טבע יצירתה, מה שאין כן אדם, לא מיקרי "חי" אלא באופן שנפש השכלי גם כן שלם עמו. ובלא זה אינו נקרא "חי" שהרי אינו בשלמות האדם.

פסוק כ"ד

"...כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם"

פסוק כ"ה

"וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ"

ר' נפתלי הירץ ויזל (באור):

אשר אני מגרש מפניכם, ואם בשעת הדיבור עדיין ישבו בארץ, כבר שולחו קצתם לפנים, כמו שאמר בפסוק כ"ה. גם נאמר על הגזרה שיצאה כבר מפי עליון.

ר' יעקב צבי מקלנבורג, הכתב והקבלה, פסוק כ"ח:

ד"ה קאה: אמר שד"ל: יש בינוני המורה על העתיד הקרוב לבוא כמו (בראשית לא' ט"ז) "הנך שוכב עם אבותיך"; (דברים ד' כ"ב) "כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן ואתם עוברים..."; (דברים ט' ד') "וברשעת הגויים האלה ה' מורישם מפניך"; (בראשית כ"ט ו') "והנה רחל בתו באה עם הצאן".
ומילת "קאה" כאן הוא מן המין הזה, וטעמו כאשר היא עתידה להקיא עוד מעט, וכן הוא (נחמיה ו' ו') "ואתה הוה להם למלך" עניינו: עוד מעט תמלוך עליהם, וכן (בראשית ט"ז) "הנך הרה ויולדת בן" וטעמו: את עתידה ללדת בקרוב.

1.

מה קשה לויזל בפסוק כ"ה, ומה ההבדל בין שתי תשובותיו?

2.

לאיזו "גזרה שיצאה כבר מפי עליון" ירמוז?

3.

מה ההבדל בין ויזל למקלנבורג בפירוש פסוק כ"ח, ולמה אין בעל הכתב והקבלה יכול לקבל את דעת ויזל בענין זה?