פרשת "החדש הזה לכם"

פסוק ז'

"וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף"

פסוק י"ג

"וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם
וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם"

מכילתא (י"ב ז'):

"ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף" – מבפנים. אתה אומר מבפנים או אינו אלא מבחוץ? ת"ל: (ה' י"ג) "וראיתי את הדם" הנראה לי ולא הנראה לאחרים. דברי ר' שמעון.
ר' יונתן אומר: מבפנים. אתה אומר מבפנים, או אינו אלא מבחוץ? ת"ל: "והיה הדם לכם לאות" – ולא לאחרים לאות.
ר' ישמעאל אומר: מבחוץ כדי שיהיו המצרים רואים ומעיהם מתחתכין.

מכילתא (י"ב י"ג):

"וראיתי את הדם". היה ר' ישמעאל אומר: והלא הכל גלוי לפניו (דניאל ב') "ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא", ואומר (תהלים קל"ט) "גם חשך לא יחשיך ממך". ומה ת"ל "וראיתי את הדם"? אלא בשכר מצוה שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם.
"וראיתי את הדם" – רואה אני דם עקדתו של יצחק, שנאמר (בראשית כ"ב) "ויקרא אברהם שם המקום ההוא 'ה' יראה'".
ולהלן הוא אומר (דברי הימים א' כ"א) "ובהשחית, ראה ה' וינחם על הרעה ויאמר למלאך המשחית: 'רב עתה הרף ידיך'". מה ראה? דם עקדתו של יצחק.

להבנת דברי המכילתא הנ"ל, השווה:

רמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"ו:

...שהמצרים היו עובדים מזל טלה, מפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן, אמר (ט' כ"ב) "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו". ומפני זאת הכוונה בעצמה ציונו לשחוט כבש בפסח ולהזות דמו במצרים על השערים מבחוץ, לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם, ולהביא להאמין, שהמעשה אשר יחשבו בו שהוא סיבה ממיתה, הוא המציל מן המות. ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, גמול פרסום העבודה, בעשות כל מה שמרחיקין אותו עובדי עבודה זרה.

ר' יעקב צבי מקלנבורג, "הכתב והקבלה":

...באמת היו בישראל דברים מונעים הגאולה, כמו שאמרו רבותינו, שהיו עובדי אלילים במצרים, והיה רצונו יתברך לטהרם, וציוה עליהם קרבן פסח, ובזה יוודע, כי שבו מדרכם הרעה בשחיטת האלוה עצמו אשר היו עובדים אותו; והנה אות האהבה השלמה הוא לבלי יכנס בלב האוהב שום פחד ודאגה מאיזו סכנה למלא רצון הנאהב, אבל ישים נפשו בכפו ויסתכן לבלי המנע מעשות רצונו.
לכן ציוה ה' שיעשו ג' פעולות בזביחות האלוה של מצרים לעיניהם בפרסום גדול ולא ישיתו לב על הסכנה העצומה שיחרה אף המצרים ויקומו עליהם להשמידם, כמאמר משה (ח' כ"ב), עם כל זה לא ימנעו מלמלא המצוה בשווקים וברחובות עד הביאם אותו לביתם בקולי קולות ולא ייראו מן המצרים, יתר על כן – ישחטו הפסח בכנופיה ובעסק גדול משפחות משפחות בפרסום, ולא יפחדו משונאיהם.
ולא די בזה, ועוד אח"כ בעת אכלם יפרסמוהו לדאבון נפש המצרים, בתיתם מדמו על משקופי הבתים והמזוזות לעיני כל עובר וידעו המצרים כי עתה יאכלו את יראתם, הלא ירצו לבוא עליהם בחרבות וברמחים ולנקום בתוך בני ישראל, הנה בכל זאת יעשו רצון קונם ולא יהיה מורך בלבבם, ובזה אות נפלא על שלֵמות התשובה והידבקם בו יתברך, והיותם כופרים בעבודה זרה, וזהו "והיה הדם לכם לאות, - לכם, על טוב כוונתכם ויושר אמתת לבבכם על אלוקיכם.

פסוק י"ד

"וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ"

 פסוק ט"ו

"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ..."

ר' מאיר שמחה מדוינסק, משך חכמה:

הנה בפסח מצרים לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד, כן כתבו... ולדעתי הוא דאמר להם עתה דבר שלדורות הוא, להורות שלמות מצוותיו. כי כל העמים בדתותיהם הנימוסיות יעשו יום הנצחון יום מפלת אויביהם, לא כן ישראל, המה לא ישמחו במפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה. וכמו שאמר (משלי כ"ד) "בנפול אויבך אל תשמח... פן יראה ה' ורע בעיניו...", הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה', והלא הרע בעיני ה' צריך לשנאותו. ולכך לא נזכר בפסח "חג המצות כי בו עשה ה' שפטים במצרים" רק "כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים", אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל.
ולכך על נס חנוכה אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית וחינוך בית ה' וטהורו והשגחת אלוקים על עמו בזמן שלא היה נביא בישראל, ולכן נעשה ההדלקה על ענין בלתי מפורסם, ההדלקה שמונה ימים בהיכל, משום שהמנהיגים ושרי הצבא היו הכהנים הגדולים החשמונאים, והיה חוששת ההשגחה, שמא יאמרו כחם ועוצם ידם ובתחבולות מלחמה נצחו, הראתה להם ההשגחה אות ומופת בהיכל אשר אינו ידוע רק (=אלא) לכהנים, למען ידעו כי יד אלוהים עשתה זאת, והם מושגחים דרך נסי למעלה מן הטבע.
וכן בנס פורים לא עשו יום טוב ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם, כי זו אינה שמחה לפני ישראל, רק היו"ט הוא ביום אשר נחו מאויביהם. וכמו מי שהיו צריכים למנוחה והיו נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים, היתכן לשמוח ביום שניצחו על הנחשים? כי השמחה רק על המנוחה. ולכן (אסתר ט', כ'-כ"ב) "ויכתב מרדכי את הדברים האלה... להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר... כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם", שאין השמחה אלא על המנוחה, לא על יום ההרג בשונאיהם. והנה המצרים נטבעו בים סוף ביום שביעי של פסח, ואם היה אומר הקב"ה אז, שיעשו השביעי מקרא קודש, היה מדמה האדם, שה' ציוה לעשות חג לשמוח במפלתן של רשעים... ואין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים. לכן אמר בארץ מצרים, שעשו חג בשביעי ולהורות שאין החג מסיבת מפלת מצרים בים, שציוה אותו (=את יום השביעי) טרם שנטבעו בים.