קרבן חטאת

פסוק ב'

"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה"

 פסוק ג'

"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא..."

 פסוק י"ג

"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ"

פסוק כ"ב

"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא..."

פסוק כ"ז

"וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה..."

רמב"ן, פסוק ב':

ד"ה נפש כי תחטא: בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר "הנפש": וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה ולא תזכה להקביל פני יוצרה, רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולא זה היו טפשי העולם זוכים לבוא לפניו. ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלוקים אשר נתנה, ובעבור זה גם כן הזכיר "נפש".

רש"ר הירש:

שוגג הוא חוטא מחמת הסח הדעת, היינו מפני שברגע השגגה אינו נתון בכל לבו ונפשו לזהירות שמעשהו יהיה כתורה וכמצוה, מפני שהוא כפי ביטוי הנביא (ישעיה ס"ו) "חרד על דברי". חוסר החרדה הזאת והקפדה בלתי מדוקדקת על דרכו בחיים, שתהיה כפי התורה והמצוה הן הן עיקר העברה אשר ב"שוגג". זהו "הפשע" שבעקבות ה"חטא" כמו שנאמר (ויקרא ט"ז ט"ז) "פשעיהם לכל חטאתם".

פסוק ג'

"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא"

רשב"ם:

ד"ה לאשמת העם: ...אך לפי הפשט משמע, לפי שבכהנים נאמר (דברים ל"ג) "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" וכל שכן כהן גדול שהוא מומחה לרבים.

שד"ל:

ד"ה לאשמת העם: שהעם נושא עוון מנהיגיו ונענש על ידם, כענין (בראשית כ' ד') "הגוי גם צדיק תהרוג", וכן באמת השחתת המנהיג גורמת תקלות רבות לעמו.

פסוק ג'

"וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר"

ספרא ב':

יכול אם הורה ועשו אחרים על פיו יהא חייב?
ת"ל: "אשר חטא" – על מה שחטא הוא מביא ואינו מביא על מה שחטאו אחרים.

פסוק ג'

"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם..."

משך חכמה, (ר' מאיר שמחה מדוינסק):

דע, כי המושכל כי בעברה ידוע צריך להכיר החוטא שהוא חטא ולהתחרט ולפרסם חטאו, ואינו מן הנימוס שהוא יכפר על עצמו... שלא נימוס שהחוטא יכפר על עצמו רק למעלת הכהן המשיח וקדושתו, אם יתפרסם חטאו יהיה סיבה לאשמת העם, שיאשמו במזיד ויבואו מן הקל אל החמור.
לכן ציותה התורה להסתיר חטאו ולבלתי פרסם... וציותה התורה, שהכהן המשיח בעצמו יביא הדם להיכל, כדי שלא יתפרסם חטאו והעם לא יאשמו.   

פסוק ה'

"וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד"

 פסוק ו'

"וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם"

הרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ה' הלכה ט"ו:

פר כהן משיח הבא על כל המצוות, כהן המשיח עצמו מקבל דמו ומזה ממנו מבפנים...

ראב"ע:

ד"ה וטבל הכהן: הוא המשיח בעצמו.

בעל "שם עולם", מקשה:

לכאורה יקשה, מאין הוציא הרמב"ם דין זה, שאף ההזיה צריכה לכתחילה הכהן המשיח, הלא בפסוק גופא לא נאמר "הכהן המשיח", אלא למעלה גבי "ולקח הכהן המשיח", אבל כאן גבי וטבל והזה לא נאמר אלא "הכהן" סתם? אבל באמת ממקומו מוכרע ומוכרח, מהפסוק... 

פסוק י"ג

"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ"

רש"י, (עפ"י ספרא):

ד"ה עדת ישראל: אלו סנהדרין.

פסוק י"ג

"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ..."

באור:

כהן משיח, נשיא, הדיוט, אין חייבין עד שיעשו, והמעשה הוא החטא, אבל סנהדרין חייבין על פי הוראתן, אע"פ שלא עשו הם עצמם...

פרק א' פסוק א'

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה              וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר"

רשב"ם:

ד"ה ויקרא אל משה: לפי שכתב למעלה בסוף הספר "ולא-יכל משה לבוא אל-אהל מועד כי-שכן עליו הענן..." (שמות מ' ל"ה), לכך קראהו הקב"ה מתוך אהל מועד. וכן פירוש המקרא: ויקרא אל-משה מאהל מועד וידבר אליו לאמר.

ד"ה מאהל: מוסב על "ויקרא" כמו ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר...

ר' וולף היידנהיים (בפירושו "הבנת המקרא" על רש"י), בתחילה מביא רוו"ה דעות פרשני רש"י ואומר:

לדעתי כל דברי רז"ל מיוסדים על עומק פשוטו של מקרא, אלא שהם (הפרשנים) דקדקו ומצאו מליצת הכתוב הזה זרה וקשה מאד, כי לפי מנהג המליצה הפשוטה היה לו לכתוב "ויקרא ה' אל-משה מאהל מועד וידבר אליו לאמר", ולכן אמרו בעלי הפשט כי השם הכתוב אחר וידבר עונה על ראש הכתוב וכן מאהל מועד הוא מחובר עם ויקרא לא עם וידבר, אלא שלשון הכתוב מסורס.
ולא ידענו טעם הסירוס הזה. וכל חכמי לב יודו כי אין מדרך התורה והחכמה לסרס ולעוות המליצה הנהוגה....

אחר כך מסביר רוו"ה בהרחבה את ההבדל בלשון המקרא בין "קרא אל" ובין "קרא ל..." שהאחרון הוא קריאת שמו של האיש ואילו הראשון הוא הזמנתו, שיבוא לפניו, בין אם הוא נמצא במחיצתו ובין הזמנתו על ידי שלוחים ומביא ראיות רבות לדבריו וסותר את ההשגות נגד המדרשים אשר רש"י מביא אותם וממשיך ואומר:

ולכן סמך "מאהל מועד" אל "וידבר", ללמד שכל דברות אהל מועד שווים ובכולם היתה קריאה מוקדמת. כי הקריאה לא היתה כי אם ההישרה אל הדיבור ולזאת סמך "ויקרא, וידבר" וכמנהג הלשון להזכיר שתים פעולות תכופות והראשונה הישרה לשניה.