שבת

עקדת יצחק, (שער חמשה וחמשים):

...העיקר השני הוא מה שתישר אותנו זאת המצוה הנכבדת (=שמירת השבת) לקבוע בלבנו לימוד התורה האלוקית וקבלת דבריה עם פירושיה ודקדוקיה לשמור מאד, וזה בשתי פנים:
הפן האחד, מצד מה שהוקבע יום אחד בשבוע בו ינוחו מכל העסקים הזמניים אשר זה סיבה חזקה שהמון העם יפנה לבבם להקהל ולעמוד על נפשם, לשמוע מפי מלמד ולקרוא כולם בשם ה', מקרא משנה ותלמוד, איש לפי ערכו; והמשכילים ימצאו נחת רוח, כי יבקשו תורה מפיהם, ויזהירו אותם על המצוות, ודורשין להם הלכות יום ביומו וענין שבת בשבתו, כמו שנמצא בכל זה מנהג קבוע לכל בני ישראל במושבותם.
כי על זה אמרו בתלמוד ירושלמי (שבת פרק ט"ו הלכה ג') "לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה". וזה צד מיתרון הנפש שאמרו חז"ל (מסכת ביצה ט"ז ע"א) שיש לאדם בשבת. [כוונתו למאמר: "דאמר ר' שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו שנאמר "שבת וינפש" – כיון ששבת – ווי, אבדה נפש.]
כי ההכנה גדולה בו אם מצד הלומדים, אם מצד המלמדים. וזו היא אחת הכוונות שאמרו במדרש (שמות רבה כ"ה): "מצינו בתורה נביאים וכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצוות: בתורה (שמות ט"ז) "עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי, ראו כי ה' נתן לכם את השבת". בנביאים, דכתיב (ישעיה נ"ו) "שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע". בכתובים, דכתיב (נחמיה ט') "ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם מן השמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חוקים ומצוות טובים ואת שבת קדשך הודעת להם".
וזה, במה שבו מההכנה הגדולה אל מול האומה וכתותיה אל העסק בספרים האלוהיים, עם פרושיהם ודקדוקיהם, אשר עם זה ישמעו וילמדו האנשים הנשים והטף את כל מצוות ה' ויעשו אותם.
והרי מצינו ששקולה שבת נגד כל המצוות, מצד מה שנמצא תועלתה בהתעסקם בתורה נביאים וכתובים, והיא כוונה נאותה מאד.
וכבר נמצא בפרשה שלפנינו זה השקול עצמו במה שאמר (ל"ח א') "אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון לה'". כשיובן מאמר "אלה הדברים" על כל שנצווה בהר ה'; אלא שהביאו חז"ל הקודם בתורה, כי כדאי הוא לרמוז אל מה שאמרנו. וענין השקול עצמו גם כן זכרוהו חז"ל בתקון הברכה "רצה והחליצנו ה' אלוקינו במצוותיך...".
ולפי שהיום הזה הוא נועד ומיוחד אל זה העסק, החמירה התורה מאד מעשות בו שום מלאכה מאבות המלאכות ומכל תולדותיהן... ולא עוד אלא שלמדו מריבוי הכתובים, שאפילו המחשבה בעסקיו אסורה.
והוא הדין בדברי הבאי, וכל שכן שיהיה הדיבור חמור באיסור במה שיזיק, וכבר אמרו (ישעיה נ"ח) "ממצוא חפצך ודבר דבר" – שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול.
וכל זה בכלל (שמות לה' ב') "כל העושה בו מלאכה מות יומת" כלומר: העושה בו כל מלאכה, כמו שהורגל בכל מקום לומר "לא תעשה בו כל מלאכה", והכוונה: לא מלאכה מעשִׂיִית ולא מלאכה מחשבִיִית, כי מציאות המלאכה ראשונה היא בנפש האומן ואחר מוציאה אל הפועל. והנה אם יטרד ביום זה לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף או בכל מלאכת מחשבה, או כי יפנה לבבו מהמלאכות המעשיות ויתעסק במשאת שוא ומדוחים אשר הורגלו בישיבת עמי הארץ ודברי רכילות ולשון הרע המטילים קנאה ושנאה בין איש ובין אחיו ובין גרו, וכל שכן אם הם "מאזרי זיקות" (המליצה שאולה מישעיה נ' י"א ועיין שם), באפס עצים לחרחר ריב ומדון על מקומותיהם וישיבותיהם, אשר בהם מטרידים את התפילה ומונעים את התורה; אשר כל זה באמת הוא אסור, לפי שגורם רעה ומיתה לאנשים החוטאים בו. וכל זה ראוי שיושכל מסמיכתו לפסוק (שמות ל"ה ג') "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".
ואשר לא יועיל לו יום השבת להחיות את נפשו על הדרך אשר אמרנו לשמוע וללמוד את כל דברי התורה הזאת המישרים את האדם להתרחק מכל התאוות הרעות ומהמדות הפחותות ולהתעטר בתשוקות טובות ומידות מעולות והלבש אותו מחלצות – הנה הוא באמת ממית עצמו. יען כי לא נזהר בכל הכתוב "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", (שמות ל"ה ב') "ששת ימים תעשה מלאכה", שהכוונה שישאר ביום השבת פנוי לגמרי מכל מעשה, רק שיהיה השבת קודש לה', להשתדל בשלמות נפשו.
ועל הבלתי השמר בזה היה מקפיד ר' אמי כדאיתא התם (ירושלמי מועד קטן פרק ב' הלכה ג'). אמר רבי אמי: אלמלי הייתי מוצא מי שהיה נמנה עמי, הייתי מתיר מלאכה במועד, כי לא נאסרה מלאכה במועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה, ועכשו: אוכלין, ושותין ופוחזין. [הלשון במועד קטן שם: ...והתרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד... כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגיעים בתורה, ואינון אוכלין ושותין ופוחזים.]