לאחר חטא העגל

ועיין גם גיליונות כי תשא תשי"ט, תשכ"ב.

לדעת כמה מפרשים יש לראות בשלוש הפניות של ה' אל משה הבאות אחרי תפילת משה השנייה (ל"ב פסוקים ל"א-ל"ב) התקדמות הדרגתית מדין לרחמים.

השווה: דברי ה' בראשונה ל"ב, ל"ג-ל"ד,

          דברי ה' בשנייה ל"ג, א'-ב'-ג',

            דברי ה' בשלישית ל"ג,ה'.

פרק ל"ב פסוקים ל"ג-ל"ד   

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי
וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ
הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ
וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם"

ר' אברהם בן הרמב"ם:

פסוק ל"ג:

ד"ה ויאמר ה' וגו': רמז אל אהרן ע"ה. ואני מעתיק בזה מאת אבא מרי ז"ל ושעל מאמר זה אמר השליח ע"ה במשנה תורה (דברים ט' כ'): "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא".

פסוק ל"ד:

ד"ה ועתה לך נחה: היינו הנהג אותם והבא אותם כדי שיגיעו ויתישבו במקום אשר דברתי לך, והוא ארץ הכנעני, כלומר: כמו שאמרתי לך בתחילת השליחות (שמות ג' יז') "ואמר אעלה אותם מעני מצרים".

ד"ה הנה מלאכי: רמז שלא תהיה ההשגחה בעזרתם השגחה אלוקית נפלאה כהשגחה ביציאתם ממצרים אלא השגחה בדרך הטבע, בנצחון אומה על אומה, כמו שאמר בדניאל (י' י"ג) "שר מלכות פרס, ושר מלכות יון".

ד"ה וביום פקדי: רמז לזמן פורענות לעתיד כלומר: אפרע מהם פורענות לעתיד. יש אומרים רמז לפורענות לעולם הבא שהמעתיקים ז"ל קראו אותה "יום הדין" ויש אומרים: פורענות בעולם הזה, אלא שיש בה שהיה, ועל אותה פורענות נאמר (ל"ה) "ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל".

ואל זה היה נוטה אבא מרי ז"ל כמו ששמעתי מפיו.

פסוק ד'

"וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו"

פסוק ה'

"... וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ"

 פסוק ו'

"וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב"

רמב"ן, ל"ב ל"ה:

ד"ה ויגף: ...ועל כל זה אמר "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו" כאבלים. והנה השם רחמן מלא רחמים, וכאשר ראה שהתאבלו חזר ואמר בדרך רחמים (ל"ג ה'): "אמור לבני ישראל" כי עד עתה הזכיר "עמך" ו"העם", ועתה יזכירם בשמם החביב;
וציוה לאמר להם, כי לטובתם לא אעלה בקרבם, שלא אכלה אותם כרגע, אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, כן יעשו תמיד "ואדעה מה אעשה להם", כלומר: אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחמם על עוונם, כי אני בוחן לב וחוקר כליות.

ר' אברהם בן הרמב"ם:

פסוק ד':

ד"ה ולא שתו איש עדיו: לא הזדיינו בנטילת כלי זין, כמו שהיו מזדיינים מתחילה, ככתוב (שמות י"ג י"ח) "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים", מפני שהיה מסעם בכח אשר רכשו נפשותיהם על ידי השגחתו יתברך עליהם, ככתוב (שמות י"ד ח') "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", וכאן נתיאשו ונכנעו, כאשר שמעו הודעת השליח ע"ה על גרעון אותה השגחה הנפלאה וחסרונה.

פסוק ה':

ד"ה ויאמר ה' אל משה... הורד עדיך: מה שנראה לי בזה הוא מה שביארתי בספר "אלכפאיה", שכאשר שמעו העם את הדבר הרע הזה, קצתם לא התכוננו לנסיעה להזדיין בכלי זין ונשארו במצבם ועליהם נאמר "ולא שתו איש עדיו עליו". וקצתם התכוננו והזדיינו והם שנצטוו "הורד עדיך..." ועליהם נאמר גם כן "ויתנצלו בני ישראל את עדיים", ונסתלקה הסתירה על ידי פתרון זה.

ר' יוסף בכור שור:

ד"ה הורד עדיך: אע"פ שכבר לא שתו איש עדיו עליו, אמר להם עכשו, שיסלקו מן העדי לגמרי.
ויש מפרשים, לא שתו אותו במקום הנראה אלא תחת בגדיהם, והוא אמר להם שיורידוהו לגמרי, וינהגו מנהג אבלות על מה שעשו, ויתגלגלו רחמי עליכם.

ר' שלמה אפרים מלונשיץ, כלי יקר:

היו כאן שני מיני עדי: האחד הוא סתם עדי: חחי ונזם וחלי, שהיו מתקשטין בהם; השני הוא אותם כתרים שנתנו להם בחורב על אמרם "נעשה ונשמע". ובפעם הראשונה, ששמעו "את הדבר הרע הזה" והרי הם כמנודים לשמים, על כן "ויתאבלו ולא שתו איש עדיו" ומדקאמר "איש עדיו" ולא אמר "בני ישראל" כמו אחר כך "ויתנצלו בני ישראל את עדים", שמע מינה שמדבר בעדי המיוחד לכל איש ואיש לפי עשרו, וקיבלו עליהם תשובה בעבור החטא הנמשך מן העדי. אבל אותם שני כתרים שקיבלו בחורב לא פרקו... ועל זה נאמר להם שנית "הורד עדיך מעליך" – אפילו אותם שני כתרים. ועל זה נאמר "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" – אותו העדי הניתן להם בהר חורב.
ואמר כאן "בני ישראל" ולא אמר "איש עדיו", לפי שכל ישראל היו שוים בו כעשיר כעני.           

הכתב והקבלה, (אחרי הביאו את דברי הרמב"ן):

ומה נעמו דבריו אלה בהתקשרות מאמרי הפרשה. ולפירושו אין "הורד" לעסוק בפעולת ההורדה, אבל "הורד" הוא ההנחה במעמד של הורדה, כלומר: אחר שכבר הורדתם את העדי תניחוהו בכך ולא תשימוהו עוד עליכם, כדי להזכיר תמיד היקר שאיבדתם בסיבת חטאתכם ותתחרטו על עוונכם (אים צושטאנדע דעס אבלעגענס פערבלייבען), וכמו שפירשתיו ב"ואחזק את לב פרעה"...

 (המשך מקטע ג')

פסוקים ד'-ו'

"וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב"

רלב"ג:

וכאשר שמעו העם הדבר הרע הזה, והוא סור השגחת ה' יתברך מהם, התאבלו על מה שנפקד מהם "ולא שתו איש עדיו עליו". אחשוב שהרצון בזה העדי שניתן להם במתן תורה והוא הנימוס התוריי, שהוא עדי ושלמות למי שיתנהג בו.
וכבר ביאר זה הענין אחר זה ואמר, שהם התנצלו העדי שהיה להם מהר חורב, וכאלו הסירו צוארם מתחת עול התורה. והסבר היתה, כי כבר הובטחו בקבלם התורה, שהשגחת ה' יתברך תדבק בהם מפני התורה – כמו שקדם – וכאשר ראו שנפקד מהם זה התכלית, דימו שאין תועלת להם בתורה, וזה היה מרי שני.
ולזה אמר ה' אל משה (פסוק ה') "אתם עם קשה עורף" ולא תוכלו לצאת מדעותיכם הנפסדות אשר גדלתם עליהם, וזו היא סיבה, שאם אעלה בקרבך זמן מועט, ישיגך הכליון מפני העונש שאביא עליכם על מרותכם פי, ועתה הוספתם לחטוא להוריד עדיך מעליך, הנה אדעה מה אעשה לך.
אמרו ז"ל בשמות רבה: מהן "עדיך"? ר' שמעון בן יוחאי אמר: כלי הזין שנתן להם הקב"ה ושם המפורש חקוק עליו "ומשה יקח את האהל", כיון שראה משה מתנה טובה שהיתה בידם איבדו אותה, מיד כעס עליהם... ואין ספק שזאת המתנה שניתנה להם מחורב היא התורה, ואין ספק ששם מפורש חקוק עליה, כי היא תישרנו אל השגתו יתעלה.