פרשת נזיר

פסוק י"א

"וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ"

רש"י:

ד"ה מאשר חטא על הנפש: שלא נזהר מטומאת המת. ר' אליעזר הקפר אומר: שציער עצמו מן היין.

תענית יא ע"א:

אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כהאי תנא דתניא: רבי אליעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש"? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא – שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה!
ר' אליעזר אומר: נקרא קדוש שנאמר (ב') "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש; המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה... ולר' אלעזר – הא נקרא חוטא? ההוא דסאיב נפשי

(רש"י:

פשט הכתוב – "מאשר חטא על הנפש" – על שנטמא במת.)

ר' יוסף אבן כספי:

ד"ה מאשר חטא על הנפש: איך יובן זה? רק על מה שקדם זכרו (פסוק ט') "וכי ימות מת עליו". והחטאים במינים שונים, אם במזיד ואם בשוגג, דכתיב (משלי י"ב כ"א) "לא יאונה לצדיק כל אוון", היפך (שמות כ"א י"ג) "והאלוקים אינה לידו". והנה על קרבנותיו ביום מלאת לו ימי נזרו לא נאמר "מאשר חטא על הנפש"; והביאור בזה מוֹתר!

אברבנאל:

אבל אם ימות על הנזיר מת פתע פתאום, רוצה לומר במקרה פתאומי, כגון שנהרג או נחנק לפניו; או שנכנס הנזיר באוהל שהיה שם מת, והוא לא ידעו, ובזה טימא ראש נזרו, הנה אז ישב בטומאתו שבעת ימים, וביום השביעי יגלח שער ראשו, כשהוא כבר נטהר... וביום השמיני יביא את קרבנו "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש" – רוצה לומר מאשר חטא על נפש המת. או יהיה פירושו על נפשו של הנזיר שהיתה בפרישותה ודבוקה, והוא חטא עליה כשיפסיקה ממנו, כי היה לו להיזהר על זה יותר, ולא יחטא, כי (משלי י"ב כ"א) "לא יאונה לצדיק כל אוון". וזה הפירוש האמיתי בדרך הפשט ולא כדברי ר' ישמעאל (כנראה טעות וצריך להיות ר' אליעזר הקפר) שדרש: "מאשר חטא על הנפש" שציער עצמו בנזירותו מן היין, כי הנה לפי פירושו היה ראוי לומר...

פסוק ב'

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'"

רש"י:

ד"ה כי יפליא: ...למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף.

ר' אליהו מזרחי, (וכן פרשני רש"י אחרים) קבע כלל בדרישת סימוכין אצל רש"י (בכמה  מקומות) כגון בשמות כ"א א' לדברי רש"י "למה נסמכה פרשת דינין למזבח":

והלוא לא הביא רש"י מכל אותן שדרשו על סמיכות הפרשיות אלא אותן שאינן כתובות על הסדר – שהן קרובות לפשוטו של מקרא – אבל לא אותן שלא נתפרש בהן שהן לא על הסדר, מפני שאין צריך לתת טעם על סמיכותן.

פסוק י"ג

"וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"

פסוק י"ד

"וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה
וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים..."

רבנו בחיי:

ד"ה ביום מלאת ימי נזרו: טעם הקרבן הזה בנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתגלה, כי לא מצינו בכל התורה כולה קרבן כי אם על עוון שקדם לשעבר, וזה שקדם וזכה לעשות מצוה, והיה כל ימי נזירותו קדוש ופרוש מתאוות העולם, ועתה ביום מלאת ימי נזרו תחייבנו תורה להביא קרבן, הנה זה עניין נפלא ומחודש. וכן אמרו חז"ל במסכת נזיר: חידוש הוא שחידשה תורה בנזיר.

הרמב"ן:

נתן בו טעם על דרך הפשט ואמר: וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתפרש; ועל דרך הפשט, כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזיר מקדושתו ועבודת ה', וראוי היה לו שיזיר לעולם, ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלוהיו, כעניין שאמר (עמוס ב') "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים" - השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (ה') "כל ימי נזרו קדוש הוא לה'". והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם.
ועם כל הטעם הזה (כלומר על אף הטעם שנתן הרמב"ן) לא יצא קרבנו של הנזיר מן החידוש... אבל טעם הקרבן והחידוש אינו מתבאר כי אם על דרך הקבלה...

רש"י:

ד"ה פרע: נקוד פתח קטן, לפי שהוא דבוק ל"שער ראשו" – פרע של שער. ופירוש של "פרע" – גידול של שער, וכן (ויקרא כ"א, י') "ואת ראשו לא יפרע".

מפרשי רש"י התקשו להבין דבריו אלה:

ר' דוד פארדו, משכיל לדוד:

ד"ה נקוד פתח קטן: לא זכיתי להבין דברות קודשו בזה, שהרי בין סמוך בין מופלג (=בצורת נסמך בצורת נפרד) כך משפטו להינקד, שהרי שם "פרע" הוא על שם פֶּעֶל, בשני סגול, וכשהאות השלישית ח' או ע' לא נשאר אלא סגול הראשון והשני נהפך לפתח, כמו "פֶּתַח", "פֶּתַע". וזה ברור...