הפטרה

פסוק כ"ו

"וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ
וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם"

רד"ק:

ד"ה וה' נתן חכמה לשלמה: טעם הסיפור הזה, הנה, כי ברוב הבנינים אשר בנה נראתה חכמתו, כמו שאמר במלכת שבא (מלכים א', י' ד') "ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה והבית אשר בנה...".

ד"ה ויהי שלום: והלא גם עם המלכים האחרים היה לו שלום, אלא שלום קיים וחזק בברית שכרתו שניהם והספיק לו עצים לבנין זה אשר בנה.

אבן כספי:

ד"ה ויהי שלום בין חירם: גם זה מחכמת שלמה.

אברבנאל:

והנה זכר הכתוב אחרי זה "וה' נתן חכמה לשלמה... ויהי שלום..." להגיד שעם היות חירם אוהב לדוד כל הימים ושמפני אהבתו שלח אל שלמה דברים טובים נחומים, הנה אחרי כן קיימו וקיבלו השלום וברית אמת ביניהם לא בעבור דוד, כי אם בעבור חכמת שלמה ומעלתו ומתנתו, כי רבים יחלו פני נדיב.

פסוק ז'

"וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה
וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ"

מכילתא יתרו כ' כ"ב:

"לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה"... היה ר' שמעון בן אלעזר אומר: המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל לקצר שנותיו של אדם, אינו רשאי להניף המקצר על המאריך.            

פסוקים י"א-י"ב

"וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה..."

סדר עולם רבה פרק כ':

אחיה (השילוני) אמר לשלמה המלך "הבית הזה... וגו'", "ושכנתי בתוך בני ישראל" ובאחרונה אמר לו (מלכים א', י"א י"א) "יען אשר היתה זאת עמך..."

אברבנאל:

ובסדר עולם אמרו, שבאה לשלמה הנבואה הזאת ע"י אחיה השילוני וכבר הוכחתי ששלמה נביא היה, אבל הנבואה הזאת אולי שבאה אליו על ידי נביא אחר, אע"פ שהוא היה נביא לה', כדי שיתבייש ויתפעל יותר מדבריו ויהיה הנביא ההוא עוד באותה התראה! וכבר יראה שבאה הנבואה הזאת ע"י נביא לשלמה, מאשר נאמר בסיפור אחרי זה...

מהי הראיה מן "הסיפור אחרי זה" שבא לו הדיבור הזה ע"י הנביא?

פסוק י"א

"וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי..."

אבן כספי, אדני כסף:

ראה, כי זה היה יעוד לטובה על תנאי וחזר בו, וזה נכון. ואע"פ שבמקום אחר לא היה כתוב השנות כנגד ניגוד הקודם והולך ניגוד הנמשך.

 פסוק י"ב

"הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה"

אברבנאל, מקשה:

מה ראה כותב הספר להכניס בתוך סיפור הבנין אותה הנבואה אשר באה לשלמה "הבית הזה אשר אתה בונה..."? והיה ראוי שיזכור אותה אם בתחילת הסיפור וראשו, אם בסופו, ולא יפסיק הדיבור ממלאכת הבנין שהיה בו, ויביא הנבואה הזאת ופסוקי בנין הבית מפה ומפה הם כתובים והנבואה באמצעו.

נסה לענות לקושייתו!

פסוק י"ב

"הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה
אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ..."

אברבנאל:

הבית הזה אשר אתה בונה, אל תחשוב שלמה שהוא יעמוד לעד ולעולמי עולמים ובעבור זה תעשה הבנין כל כך קיים וחזק, כי הנה התמדתו תלוי בתנאי: אם תלך אתה והבאים אחריך בחוקותי, אז אקים את דברי הטוב אשר דיברתי לדוד, והוא שאשכון בתוך בני ישראל ולא אעזוב אותם, ומזה נמשך שאם לא יעשו כן יחרב הבית, ולא ישכון בו הכבוד האלוקי, ובזה היה לו מההערה והרמז על מה שיהיה באחרית הימים.

באור:

ד"ה הבית הזה: שעור המקרא הזה הוא: על דבר הבית הזה אשר אתה בונה אני אומר לך: אם תלך בחוקותי...

מלבי"ם:

ד"ה הבית הזה אשר אתה בונה: הודיעו כי עיקר הבית אינו הבית עצמו, רק שהוא הציור על שיתאחדו שם ישראל לעבוד את ה' שכם אחד, באופן שעל ידי זה ישרה שכינתו בתוכם, וזה עיקר הבית אשר יבנו לו.
וזהו שאמר "הבית אשר אתה בונה אם תלך בחוקותי", ר"ל: ההליכה בחוקותי היא עיקר הבית.

1.

פרק כ"ב פסוק ג' "אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם" רש"י: ד"ה אם-המצא... בידו: ברשותו שלא טבח ולא מכר. ד"ה חיים שנים ישלם (מכילתא): ולא ישלם לו מתים אלא חיים או דמי חיים. רשב"ם: ד"ה אם המצא תמצא בידו: שלא מכרו ד"ה חיים: שלא טבחו אז שנים ישלם ולא ארבעה וחמישה. א. אילו מן המפרשים הנ"ל מסבירים בהתאם לפיסוק הטעמים? ב. מדוע באה המלה "הגנבה" ברביע ולא בזקף? (זקף היה דורש את הטעמים קדמא-מהפך-פשטא-זקף).

2.

פרק כ"ב פסוק ד' "כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם" רש"י: ד"ה כי יבער: יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חברו ויזיק אותו באחת משתי אלו או בשילוח בעירה או בביעור. ופירשו רבותינו שילוח הוא נזקי מדרך כף רגל וביעור הוא נזקי השן האוכלת ומבערת. והשווה: שמות כ"ה י"ב "וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית" רש"י: ד"ה ושתי טבעת על-צלעו האחת: הן הן ד' טבעות שבתחילת המקרא ופירש לך היכן היו. והוי"ו זו יתירה היא ופתרונו כמו שתי טבעת. ויש לך לישבה כן: ושתי מן הטבעות האלו על צלעו האחת. א. האם פירושו של רש"י מתאים לפיסוק הטעמים? ב. במה יש דמיון בין צלע א' של פסוקנו ובין כל הפסוק של פרשת תרומה? איך יש לפרש את הוו"וים של "ושלח" ושל "ובער" כאן בהתאם לפירושו של רש"י שם? (עיין גם בפירושו של קאסוטו!)