חג הפסח ופדיון פטר חמור

1.

אברבנאל, מקשה: ...השאלה השישית במה שציוה ה' יתברך למשה "קדש לי כל בכור" ומשה במקום שהיה לו לצוותם על קידוש הבכורות כמו שציוה, אמר אליהם "זכור היום הזה..." וציוה אותם על מצוות המצה בחודש האביב שבעה ימים... נסה ליישב את קושייתו.

2.

לדעת בנו יעקב (בפירושו לשמות בכתב יד) יש בפרשתנו, פרשת בא, כמה רמזים שיום ראשון של פסח נתפש כמעין "שבת" (ובזה גם הוכחה נוספת לצדקת פירוש רבותינו המפרשים את הפסוקים ויקרא כ"ג י"א; כ"ג ט"ו "ממחרת השבת" – ממחרת יום ראשון של חג הפסח). מצא את הרמזים!

1. פסוק ה' "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי" השווה לפסוקנו פרק י"ג פסוק י"א: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי"                   לעומת דברים ז', א': "... כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ"                        דברים י"א כ"ט: "... כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ"   הסבר למה הסתפק בשני הפסוקים שבפרשתנו בהפעיל ("יביאך"), ולמה הביא בשני הפסוקים שבדברים גם את הקל ("אשר אתה בא")!

2.

פסוק ו' "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'" פסוק ז' "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים..." א. התוכל להסביר את השינוי בסדר המילים? (מבאר הזמן-נשוא-מושא, לעומת: מושא-נשוא-מבאר הזמן) ב. מה ראה הכתוב להביא בפסוק ז' "שבעת הימים" ביידוע? ועיין דברים ט' כ"ה.

פסוק ה'

"וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי"

העמק דבר:

ד"ה והיה כי יביאך...: דאז מטבע האדם בעת ההצלחה לשכוח מי שעשה לו החיל הזה, יותר ממי שהוא מיצר בעניות ועיניו תלויות לאביו שבשמים שבעל כרחו משריש בלבבו זכרונות טובים שמכבר. לא כן המצליח בימיו.
משום כך הקדים הכתוב: הנני מזהירך להרבות הֶכְשֵרִים (=אמצעים שיכשירו אותך) לזכירה זו.

פסוק י'

"וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה"

העמק דבר:

לא תחשוב שאין אדם נצרך לכל זה ההשתדלות אלא בתחילת ימי גדלו עד שיהא נשרש באמונה זו, אבל אחר כך שוב אין צריך. משום כך הזהירה תורה: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה", כמו שהיה מצווה בשנים עברו כך יהיה נזהר לעולם, ואם שאין עוד זה הטעם, מכל מקום היא חוקה.
ומזה המקרא אנו אומרים בהגדה של פסח...

פסוק י"ג

"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה"

מכילתא פרשת עמלק א':

...ועוד אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אלעזר: "מה ראו ישראל לפדות פטרי חמורים ולא פטרי סוסים וגמלים"? אמר לו: "גזרת מלך היא. ועוד: שלא היה בידן באותה שעה אלא חמורים בלבד".
דבר אחר: לפי שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים, שאין כל אחד ואחד מישראל שלא העלה עמו תשעים חמורים טעונים כסף וזהב ושמלות.

רמב"ם, מורה נבוכים ג' ל"ט:

...וכבר ידעת גם כן חיזוק התורה לזכור המכות שחלו על המצריים תמיד, (דברים ט"ז ג') "למען תזכור את יום צאתך..." ואמר (שמות י' ב') "ולמען תספר באזני בנך"; ובדין היה לעשות כן בזה הענין, מפני שהם ענינים שמאמתים הנבואה והגמול והעונש.
אם כן כל מצוה שמביאה לזכרון דבר מן הנפלאות או להתמיד האמונה ההיא – כבר נודע תועלתה. ובביאור אמר בבכור אדם ובכור בהמה: (שמות י"ג ט"ו) "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו... על כן אני זובח לה'..." ואמנם היות זה מיוחד (שמות י"ג י"ג; במדבר י"ח ט"ו, י"ז) בבקר ובצאן ובחמור, הוא מבואר מאד, שאלו הם הבהמות הביתיות שמגדלים אותם בני אדם, והם נמצאים ברוב המקומות, וכל שכן בארץ ישראל, וכל שכן אצל ישראל, שאנחנו כולנו רועים, אבותינו ואבות אבותינו: (בראשית מ"ז ג') "רועי צאן היו עבדיך". אמנם הסוסים והגמלים אינם נמצאים אצל הרועים על הרוב, ולא בכל מקום: הסתכל בשלל מדין (במדבר ל"א כ"ח, ל'), לא תמצא בו מבעלי חיים רק בקר וצאן וחמור – כי מין החמור לבד הוא הכרחי לבני אדם כולם, וכל שכן למי שיש לו עסק בשדות וביערים (בראשית ל"ב ו') "ויהי לי שור וחמור". אך הגמלים והסוסים אינם נמצאים על הרוב אלא ליחידים ובקצת מקומות.
אמנם עריפת פטר החמור הוא להיות זה מביא לפדותו בהכרח, ולזה נאמר (בכורות פ"א מ"ז) "מצות פדיה קודמת למצות עריפה".

משך חכמה:

ד"ה וכל פטר חמור תפדה בשה: ...כי אין שינוי רצון אצל ה' יתברך, רק הכל בסבוב הסבות ועלילות בהשגה נפלאה, וכאשר תבוא צרה על אדם וינצל ממנה בישועת ה' יתברך, אין זה שנוי ברצונו יתברך, רק היה גלוי לה' שהאדם צריך לבוא לצרה ולהנצל ממנה. ובפרט יציאת מצרים, אשר הכנסתן למצרים היה בגזרה מוחלטת, ועל זה נכרת ברית בין הבתרים עם אברהם אבינו, אשר היה צריך ליתן אותם בכור הברזל לצרף אותם, שיהיו מוכשרים לייגע את נפשותם, וילמדו החכמות הרמות אשר התנוססו אז במצרים, שהיתה הממלכה האדירה בתבל, ועוד טעמים כמוסים וגלויים לחכמת הבורא.
לכן כאשר פסח ה' על כל בכור בבני ישראל והרג כל בכור באדם ובבהמה אשר במצרים, שמזה ראו ההשגחה הפרטית, ודביקות ה' יתברך לנבראים השומרים דרכיו וחוקיו, ציוה לזכרון, אשר יקדישו כל בכור באדם ובבהמה, ובזה נכלל גם ביאתן למצרים ע"י יוסף בכור רחל; וייחד את החמור, וזכור את כניסתן למצרים ע"י החמורים, כמו שמבואר בפרשת מקץ (מ"ב כ"ו) "וישאו את שברם על חמוריהם", לרמוז שהכניסה למצרים עד היציאה היה שלשלת ארוכה סיבות שונות, אשר כולם כאחד התלכדו ללמד מפעלות תמים דעים, אשר הכל בהשגחה...