יששכר

פסוק י"ד-ט"ו

"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם
וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד"

בראשית רבה צ"ח (י"ב):

"יששכר חמור גרם" – מה חמור זה גרמיו ברורין, כך היה תלמודו של יששכר ברור לו. "וירא מנוחה כי טוב" – זו התורה, שנאמר (משלי ד') "כי לקח טוב נתתי לכם"; "ואת הארץ כי נעמה" – זו התורה, שנאמר (איוב י"א) "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"; "ויט שכמו לסבול" – עולה של תורה; "ויהי למס עובד" – אלו מאתים ראשי סנהדראות שהיו משבטו של יששכר.
דבר אחר: "יששכר חמור גרם" – מדבר בארצו. מה חמור זה נמוך מכאן ונמוך מכאן וגבוה באמצע, כך בקעה מכאן ובקעה מכאן והר באמצע. "רובץ בין המשפתים" – אלו שתי בקעות: בקעת פסלן (ובהוצאת בראשית רבה של תיאודור: "בקעת אכסלו" וכוונו לבקעת העיר כסלות למערב הר תבור הנזכרת ביהושע י"ט י"ח) ובקעת יזרעאל... "ויט שכמו לסבול" – עולה של ארץ ישראל.

רש"י:

ד"ה יששכר חמור גרם: חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו למשאוי כבד.

ד"ה וירא מנוחה כי טוב: ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פרות.

ד"ה ויט שכמו לסבול: עול תורה, ויהי לכל אחיו ישראל למס עובד, לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עיבורין, שנאמר (דברי הימים א' י"ב) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיתם מאתים", מאתים ראשי סנהדראות העמיד וכל אחיהם על פיהם.

פסוק י"ד

"רֹבֵץ ?ֵין הַ?ִ?ְ?ְתָ?ם"

רש"י:

כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רובץ לנוח, רובץ בין התחומין, בתחומי העיירות שהוליך שם פרקמטיא.

רשב"ם:

ד"ה יששכר חמור גרם: לא כזבולון, שהולך עם עוברי ים לסחורה, אלא עובד אדמתו יהיה, כחמור בעל אברים חזק, מצוי בין המשפתים, תחומי העיר, לחרוש ולעבוד את האדמה, כדכתיב (ישעיהו ל"ב כ') "אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור" לחרוש ולזרוע, וכן אמר משה: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך".

רד"ק:

ד"ה יששכר חמור גרם: כמו חמור חזק בעל גרמים שרובץ תחת משאו כשירצה לנוח מעט ויקום עם משאו. וה"משפתים" הם המשאות שנושא ואמר "משפתים" לשון שנים, כי עורכים עליו שני משאות, אחד מימין ואחד משמאל, ודימהו הדמיון הזה, ר"ל כי תהיה ארצו טובה ויתעסק בעבודת ארצו, לא יצא למלחמה עם שאר השבטים אלא יתן מס למלך ישראל, שיניחהו בארצו, וזהו שאמר "וירא מנוחה כי טוב".

הרכסים לבקעה:

ד"ה יששכר חמור גרם: בעל עצמות דל בשר ורזה, המצונן הרבה משאר חמורים, שכולם מצוננים, ודל הבשר ביותר כן יששכר מצונן עצל, רובץ תמיד בין מקום שפיתת קדרות להתחמם, אוהב המנוחה כעצל ממאן לצאת למלחמה ובוחר תחתיו להיות למס עובד...
דרך הכתוב לגנות העצל בצינה, (משלי) "טמן עצל ידו בצלחת" הוא כלי בשול החם, ואומר (משלי כ' ד') "מחורף עצל לא יחרוש", וכן (משלי כ"ו י"ד) "ועצל על מיטתו".
ואין לשורש "שפת" בעברי משמעות אחר אלא שימת קדירה על האש (ביי זעטצען) (יחזקאל כ"ד ג') "שפות הסיר שפות", וכן באלישע (מלכים ב' ד') "שפות הסיר לבני הנביאים". ויאמר בדרך דמיון וצחות (ישעיה כ"ו י"ב) "תשפות שלום לנו" – תשים לנו קדירה על האש מלאה שלום, והרבה מצוי בדברי חז"ל.
ומקום השפיתה קורא בתהלים וביחזקאל "שפתים" (פייארשטעללע) (תהלים ס"ח י"ד) "אם תשכבון בין שפתים" וחשך משחור פחמים תארכם "כנפי יונה" – ישראל "נחפה בכסף" – מזהירה ונחמדה ככסף. וביחזקאל בבנין הבית אמר (יחזקאל מ' מ"ג) "והשפתים טופח אחד" – מקום בישול הזבחים. וכאן ובשירת דבורה קוראו "משפתים".

שד"ל:

ונראה שהכונה במשפתים מחיצה של קנים ערוכים זה בצד זה שהבהמות כלואות שם. ואונקלוס (ואחריו רש"י רשב"ם) תרגמו "בין התחומים"... והרד"ק פירש (ע' לעיל) וזה שיבוש...

פסוק ט"ו

"וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה
וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד"