קניית מערת המכפלה

ע"צ מלמד, "קניית מערת המכפלה" (תרביץ תשי"ג, עמודים 18-11):

לגר תושב לא היתה זכות לקנות קרקע, אף לא לקבורה. במקומות שמקח וממכר קרקעות בין שני אנשים משבטים שונים היה אסור, אפשר היה להערים על החוק בדרכים שונות, ואחת מהן היתה נתינת הקרקע במתנה. הנה התורה אוסרת למכור את האדמה לצמיתות, אלא (ויקרא כ"ה ט"ו) "שני תבואות ימכור לך" וכן התקינה (במדבר ל"ו ט') "ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר". ובודאי שגם בחיים נהג חוק זה של אסור מכירת נחלת אבות. ועל כן אנו מוצאים באחאב... (ומביא ראיה ממלכים א', פרק כ"א!)

פסוק ו'

"שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ"

תרגום אונקלוס:

קבל מננא, רבוננא.

ראב"ע:

ד"ה אדוני: ולא "אדוננו", לשון המדבר ואין מדרך מוסר לשום אחרים שותפים עמו.

ר' שלמה דובנא (באור), (אחרי הביאו את דברי הראב"ע הנ"ל):

 אמנם אנכי לא ידעתי בזה דרך מוסר, כי המדבר בעד כולם ידבר ומילתם על לשונו, ובכלל דבריו דבריהם, ואולי נהפוך הוא, שאינו מדרך מוסר, שהשליח המדבר בעד כולם יפרש בדיבורו שלא יקבלו לאדון רק על עצמו ולא על שולחיו. ולדעתו (=של ראב"ע) אונקלוס ותרגום יונתן עברו חוק ומוסר... לכן נראה לי, שמילת "אדוני" פה הוא שם על משקל זה, כאשר מצאנו תארים רבים ביו"ד האמנתי"ו בסופם, קצתם ליחס האיש על שם מקומו או משפחתו כמו: יהודי, אדומי, פלשתי; וקצתם על שם המקרה שחוצה לו, כמו: "ערירי", וקצתם על שם המקרה הטבעי אשר לו ובאחת במדותיו, כמו: אכזרי, רחמני...
ואמר התואר הזה בשני אופנים: "אדון", "אדוני" כמו (איוב מ"א ב') "לא אכזר כי יעירנו", (ירמיהו ו' כ"ג) "אכזרי הוא ולא ירחמו". ויש חילוק ביניהם, כי בבוא השם בלא יו"ד בסוף, תבוא ה"א הידיעה בראש, ולא ישובח האומר: "שמענו, אדון!" רק: "שמענו, האדון". אך בבואו עם יו"ד בסוף אין צורך אל ה"א הידיעה... ויהי ביאורו בלשון אשכנז: הערע אונז, הערר.

פסוק ו'

"שְמָעֵנו אֲדֹנִי          נְשיא אֱ-לֹהִים אתָה בְתוכֵנו
בְמִבְחַר קְבָרֵינו קְבֹר אֶת מֵתֶךָ..."

בראשית רבה מ"ב (ה'):

(בראשית י"ד) "כל אלה חברו אל עמק השדים" – שלשה שמות נקראו לו: "עמק השדים", "עמק שוה", "עמק סוכות"...
"עמק שוה" – ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן: ששם השוו כל עובדי כוכבים וקצצו ארזים ועשו לו (=לאברהם) בימה גדולה והושיבו אותו למעלה ממנה והיו מקלסין לפניו ואומרים: (בראשית כ"ג ו') "שמענו אדוני נשיא אלוקים אתה בקרבנו". אמרו לו: "מלך אתה עלינו נשיא אתה עלינו, אלוה אתה עלינו". אמר להם (=אברהם): "אל יחסר העולם מלכו ואל יחסר העולם אלוהו".

פסוק ט'

"בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר"

ר' סעדיה גאון, (תרגום ש"ז סקוט, תרביץ תשי"ט, 324-303

                     בתיקוני הרב קפאח, תרביץ תשכ"א, 241-240):

והוסיף "בתוככם" מפני שאתם קרוביו או שכניו, שלא תתבעו ממני בדין בן המצר.

מלמד, שם:

 כשהוא רואה שבני חת מסרבים למכור לו בצורת מתנה, פונה הוא בבקשתו אל המוסד העליון "עם הארץ" בבקשה מסויימת שיבקשו מעפרון – ויתן לו "את מערת המכפלה אשר לו..." לאחוזת קבר. אלא שכאן הכניס אברהם שינוי קל בלשונו. קודם אמר "אחוזת קבר עמכם", ועכשו בפנותו למוסד העליון הוא מבקש "בתוככם".

פסוק ט'

"וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ
בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי"

 פסוק י"א

"לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ
לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ"

מדרש הגדול, חיי שרה:

(ט'): "בכסף מלא יתננה לי" מכאן אמרו: קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה.
(יא): "לא אדוני שמעני השדה נתתי לך": בא וראה מה הרשעים עושין. אומרים הרבה ואפילו מעט אין עושין – אלא סכין מפך ריקן. שהרי עפרון אומר: "השדה נתתי לך", "לך נתתיה", "נתתיה לך" שלש מתנות נאמרו כאן, ולבסוף – (ט"ז) "כסף עובר לסוחר". שהן הבל ודבריהן הבל וכל מעשיהן הבל, אבל הצדיקים הן אמת ודבריהן אמת וכל מעשיהן אמת.

רשב"ם, פסוק י"א:

ד"ה והמערה אשר בו: אינך שואל כי אם המערה אשר בקצה השדה ובמכירה, אני נותן לך במתנה כל השדה והמערה.

רמב"ן, פסוק ט':

ד"ה מערת המכפלה: ...והנה אברהם לא היה מבקש רק למכור לו המערה, כי היא בקצה השדה וישאר השדה לעפרון; והוא מורה לו דרך מוסר או מרמה שיתן לו השדה והמערה אשר בו, כי לא יתכן לאדם נכבד כמוהו שתהיה לו המערה לאחוזת קבר, והשדה יהיה לאחר. ואברהם שמח בכך וקנה הכל בדמים שהזכיר לו.

אור החיים:

ד"ה לא אדוני: לא תקח המערה לבד אלא גם השדה.

פסוק י'

"וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת"

רב סעדיה גאון, שם:

ונאמר: מאחר שהיה עפרון יושב בתוך בני חת, מהי התועלת לפנות בדברים אליהם חוץ ממנו? ונשיב ראשית: שלא יתנגדו לו, כמו שאמרנו, ואחר כך נאמר: להודיענו, כי העדות על האדם קיימת, אם גם הוא אינו מדבר בעצמו, אלא שנאמרו הדברים בנוכחותו, ונאמר שם: הוו עליו עדים.

ר' אברהם בן הרמב"ם:

אע"פ שהיה עפרון יושב בתוכם, פנה אברהם ע"ה בדיבורו אל בני חת, שיבקשו לו ממנו דרך כבוד לו, על דרך האדיבות עם הגדולים, שלא יבקשו מהם בקשות אלא על פי אמצעי ביניהם, ובפרט אם המבוקש עולה ביוקר, כמו דבר זה.