ההקדמה לברכות השבטים

ספורנו, פסוק ב':

ד"ה ויאמר: וקודם התחיל הברכה המתחלת "ברזל ונחושת מנעלך" (כ"ה) אמר זאת ההקדמה, והתפלל על השבטים למען תחול ברכתו. כי אמנם דברי הברכה בכל מקום מדברים עם המברך, כאומרו: "אמור להם" (במדבר ו, כ"ג). וכן כל דבריו מ"ברזל ונחושת" עד "על במותימו תדרוך" (כ"ט) היו עם ישראל, אבל דבריו הקודמים היו עם האל לבקש על עמו.

פסוק כ"ה:

ד"ה ברזל ונחושת מנעלך וכימיך דבאך... אין כאל ישורון: אחר שסיים תפילתו על השבטים, התחיל בברכת ישראל בכלל, ואמר: אתה ישורון, בהיות כי "אין כאל" יכול על כל ובלתי משתנה, תהי מלכותך נבדלת מכל שאר המלכויות בשתים: ראשונה, שלא ייכנסו אומות להילחם, "ולא יחמוד איש את ארצך" מיראתם. כמו שהיה "כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע", כאילו היתה הארץ נעולה במנעולי ברזל ונחושת.

מהו מבנה פרשתנו, לדעת ספורנו, ומה נימוקיו?

פסוק ב'

"ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ"

על פסוק זה שואל אברבנאל:

מה עניין אומרו "וזרח משעיר... הופיע מהר פארן" כי התורה ניתנה בסיני לא בשעיר ולא בפארן, ולמה הזכירם כאן עם סיני?

ואלה דברי הספרי לפסוק זה:

כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות. בתחילה הלך אצל בני עשו, ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: "לא תרצח", אמרו לפניו: ריבונו של עולם! כל עצמותו של אותו אביהם, רוצח הוא, שנאמר: "והידיים ידי עשו" (בראשית כ"ז, כ"ב), ועל כך הבטיחו אביו, שנאמר: "ועל חרבך תחיה" (שם, מ). הלך לו אצל בני עמון ומואב, ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: "לא תנאף", אמרו לפניו: ריבונו של עולם! עצמותה של ערווה - להם היא, שנאמר: "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן" (בראשית י"ט, ל"ו). הלך ומצא בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם "לא תגנוב", אמרו לפניו: ריבונו של עולם! כל עצמותו של אביהם, לסטים היה, שנאמר: "והוא יהיה פרא אדם" (בראשית ט"ז, י"ב). לא היתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחה... ואפילו שבע מצוות בני נח לא יכלו לעמוד בהם, עד שפרקם ונתנם לישראל.

רשב"ם:

ה' מסיני בא: התראה לישראל ונתן להם תורתו.
... כיצד? שאתה מתוך רבבות קודש: מכל ארבעה צדדין של הר סיני באה האורה והמלאכים דרך שעיר ופארן, עד שבא אל סיני ומימינו נתן להם [דת] מתוך אש, שהיה מדבר לישראל, כדכתיב: "השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש... ויחי". וכן מצינו בתהלים: "רכב אלוהים ריבותים אלפי שנאן. ה' בם סיני בקודש". ובחבקוק: "אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה כיסה שמים הודו". ובדבורה כתיב: "ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום".

הופיע מהר פארן: האיר מהר פארן.

ראב"ע:

ד"ה מסיני בא: ויאמר הגאון ז"ל כי הר סיני ושעיר ופארן קרובים וזה הכתוב הוא על מעמד הר סיני, ואמר "סיני" כי מסיני כמו בסיני, וכן משעיר.

ד"ה: אש דת למו: התורה שניתנה באש וברק ואמר כי טעם "ה' מסיני בא" דרך תפילה כאומר אתה, שבאת בסיני והנחלת תורה, יחי ראובן. וזה רחוק כי היה ראוי להיות החיה ואל תמית. וחסרי אמונה אמרו כי טעם משעיר על דת אדום. ופארן על דת ישמעאל, ואלה תועים. הלוא ראו כי לא החל בתחילה כי אם לברך ישראל לבדם, וכן כתוב "אשר בירך משה איש האלהים את בני ישראל" ואמר "וזרח משעיר למו" שפירושו להם כמו ואין למו מכשול.
והנכון בעיני שהפרשה היא ברכה כלל לכל ישראל, ואחר כך פירט לכל שבט ושבט, ואחר כן כללם במקום "אין כאל ישורון". והנה מצאנו שאמרה דבורה: "ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום", והנה אין שדה אדום הר, כאשר אמר הגאון, כי שלושה הרים הם סמוכים או לנוכח ובספר תהילות אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ואחריו כתוב "ארץ רעשה", ובצעוד השכינה בישימון לא היה יום מתן תורה. כי אחר מדבר פארן באו בישימון. ואמר חבקוק "אלוה מתימן יבוא", שהוא מבני אדום תימן אומר כטעם משדה אדום. והנה הכל במלחמות ידבר, והעד "יקום אלהים יפוצו אויביו". וכאשר יושיע השם את עבדיו, ידמה הכתוב רדת עזר מהשם, והארץ תמוג, וההרים ימסו, והשמים ירעשו, והעד בשירות דוד "ותגעש ותרעש הארץ". וטעם "זה סיני" פירשתיו במקומו. וכן הוא הפירוש ה' בא, והטעם הכבוד שנכנס בישראל ותחילת היכנסו מסיני וזרח משעיר, והטעם כל השנים שהיו ישראל במדבר לא הראה ה' גבורה בעמים, עד בוא ישראל אל שדה אדום. וכן כתוב "בהררם שעיר עד איל פארן" והנה הם קרובים שעיר ופארן, והטעם מפורש כי ממקום שעיר כאשר באו לשעיר, אז זרח הכבוד לישראל והופיע מהר פארן, והטעם כפול כי פה הראה יפעתו.

1.

כיצד עונה הדרשן בספרי, וכיצד עונים הפרשנים רשב"ם וראב"ע לשאלה הנ"ל?

2.

מה הקשר שבין פסוקנו לברכה כולה, אם נקבל את פירוש הספרי?

3.

מה המחלוקת בין הראב"ע ובין רב סעדיה גאון (המובא בדברי ראב"ע ד"ה מסיני בא)? ועיין דברי הראב"ע, לבראשית ל"ב ד': ד"ה ארצה שעיר: הנה ידענו כי ארץ אדום בין חרן ובין ארץ ישראל, וזאת תשובה על הגאון שאמר כי סיני ושעיר ופארן סמוכים הם.

4.

מי משניהם צדק, על פי ידיעותינו הגיאוגרפיות של היום? עיין דברים ב' פסוקים א', ג-ד, ח'; מלכים א, ט' כ"ו.

פסוק ג'

"אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ"

שונות דרכי המפרשים בביאור פסוק זה:

אונקלוס:

אף חביבנון לשבטיא כל קדישהוי בית ישראל בגבורא אפקנון ממצרים ואנון מדברין תחות עננך נטלין על מימרך.

ראב"ע:

אף חובב: מגזרת ארמית מלשון "והייתם לי סגולה". ועמים הם ישראל כמו: "אחריך בנימין בעממיך", "עמים הר יקראו".

רש"י:

ד"ה אף חובב עמים: גם חיבה יתירה חיבב את השבטים. כל אחד ואחד קרוי עם, שהרי בנימין לבדו היה עתיד להיוולד כשאמר הקדוש ברוך הוא ליעקב (בראשית ל"ה י"א) גוי וקהל גויים יהיה ממך...
ד"ה מדברותיך: ...דבר אחר: "אף חובב עמים" - אף בשעת חיבתם של אומות העולם, שהראית להם פנים שוחקות, ומסרת את ישראל בידם.

רשב"ם:

אף חובב עמים: גם אומות העולם, כגון ערב רב ומן האומות שנתגיירו ובאו לקבל התורה עם ישראל, גם אותם חיבב הקדוש ברוך הוא וקיבלם ושכן עליהם, כדכתיב במזמור: "יקום אלוהים יפוצו אויביו" דכתיב ביה "רכב אלוהים". 

רמב"ן:

ד"ה אף חובב עמים: פירשו בו שהוא מלשון ארמית, ותהון קדמי חביבין, יאמר אף חובב את ישראל שהוא עמים רבים, כעניין "אחריך בנימין בעממיך" (שופטים ה יד).

ספורנו:

ואף על פי שאתה חובב עמים, כאמרך (שמות י"ט ה'): "והייתם לי סגולה מכל העמים". ובזה הודעת שכל המין האנושי סגולה אצלך, כאמרם ז"ל (אבות ג): "חביב אדם שנברא בצלם", מכל מקום "כל קדושיו בידיך" - הנה אמרת שכל קדושיו של קודש של "אש דת" הם בידיך כצרור הכסף, שהם חביבים משאר המין כאומרו (שמות י"ט ו'): "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", כאמרם ז"ל (אבות ג'): "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום".

האברבנאל:

אף על פי שהקדוש ברוך הוא אוהב ומחבב את האומות ונושא להם פנים שוחקות, לא מפני זה ישראל סרו מאחריו, אבל צדיקיהם וחסידיהם שהם "כל קדושיו בידיך" אף על פי שמקבלים מכות וצרות הרבה, הם תמיד דבקים בו יתברך. מוכים לרגליו כעובדים על רגלי אדוניהם, ועם כל זה בתוקף המכות ההן "ישא מדברותיך, תורה ציוה לנו..." יאמר שהתורה תמיד לא תמוש מפיהם, והוא דרך (תהלים מ"ד): "כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שיקרנו..".

1.

מי הם "העמים" לפי כל אחד מהפרשנים הללו? בתשובתך סדר את הפרשנים לקבוצות.

2.

מה חולשת פירושו הראשון של רש"י, שהביאה אותו לפרש פירוש שני (ד"ה מדברותיך), ומה תיקן בפירושו השני?

3.

במה שונה ספורנו מכל הפרשנים הנ"ל?

4.

רמב"ן: ד"ה ישא מדברותיך: כמו "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא" (שמות כ' ז'), "ובל אשא את שמותם על שפתי" (תהלים טז ד), "ישא ביום ההוא לאמר" (ישעיה נ ז). "מדברותיך", כמו "ומדברך נאוה" (שה"ש ד' ג'), יאמר שישא דבריך על שפתיו, ויהגה בהם תמיד. למה נמנע הרמב"ן מלפרש מ"ם של "מדברותיך" כמ"ם השימוש - במובן של "מן דברותיך"?

פסוק ה'

"וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"

רש"י:

ד"ה ויהי: הקדוש ברוך הוא.

ד"ה בישורון מלך: תמיד עול מלכותו עליהם.

ראב"ע:

הוא משה ששמעו ראשי עם התורה מפורשת מפיו, והטעם כי הוא היה כמלך, והתאספו אליו ראשי השבטים. ויחזק זה הפירוש שאמר הכתוב כי התורה ניתנה לכהנים, שהם, לפי דעתי, "כל קדושיו בידיך", ואל כל זקני ישראל זהו "בהתאסף ראשי עם", גם שם כתוב "הקהילו אלי כל ראשי שבטיכם".
ויאמר רבי יהודה הלוי ז"ל כי המלך רמז לתורה. וכן היה מפרש: "אין מלך בישראל".

רמב"ן:

ד"ה ויהי בישורון מלך: רמז אל השם הנזכר, שהיה למלך על ישראל בהיותם ישרים ונאספו כל ראשי העם וכל שבטי ישראל יחד. וגם זה הכתוב דבוק, והטעם, כי ישראל יאמרו תמיד: התורה, אשר ציוה לנו משה, תהיה ירושה לכל קהילת יעקב לעדי עד. לא נחליף ולא נמיר אותה לעולם. ויאמרו שהיה השם למלך על ישראל בהתאסף ראשינו, זקנינו ושופטינו וכל שבטי ישראל, שכולנו יחד קיבלנו מלכותו עלינו לדור ודור, ואנחנו חייבין לשמור תורתו ומלכותו לעולמים. וזו המצוה הוא דיבור "אנכי" (שמות כ' ב'), והיא קבלת מלכות שמים כאשר פירשתי שם ...

1.

מי הוא המלך, לפי רש"י, ראב"ע, ריה"ל (המובא בדברי הראב"ע) ורמב"ן?

2.

האם סותרת מילת "ויהי" שבראש הפסוק את דעת ר' יהודה הלוי או יש אפשרות לפרשה שתתאים לדרכו?