הפטרה

פסוק א'

"וְנַעֲמָן... הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים...  וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע"

המלבי"ם מקשה:

התואר "איש גיבור חיל" היה לו לבוא תחילה, "איש גדול ונשוא פנים וגיבור חיל, והוא מצורע"

הסבר למה כתוב כפי שכתוב!

פסוק י"א

"הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע"

למה לא נאמר: "אלי יצא והניף ידו אל המקום"?

פסוק ט"ו

"וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ"

למה נאמר "ברכה" ולא "מתנה" או "מנחה"?

(עיין גם בראשית ל"ג י"א; שמואל א', כ"ה כ"ז)

פסוק י"ח

"לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ
בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת שָׁמָּה
וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי
וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן
בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן
יִסְלַח נא ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה"

מהי סיבת סגנונו המוזר של פסוק זה?

(פעמיים "דבר הזה", שלוש פעמים הזכרת השתחוויותיו בבית רימון, פתיחה וסיום בבקשת סליחה)

מהו הקו האחד בהתנהגותו של מלך ישראל בשני המקרים?

התוכל להסביר את התנהגות שניהם (של נעמן ושל אלישע) בהסבר אחר בהתאם לרוח הפרק כולו?

הסבר במה יש לראות בדבריו הודאה העולה על דבריהם.

היש למצוא סיבה בפרקנו לכך שהגיע הוא להודאה שלמה משהגיעו הם אליה?

מה ראה הסופר לתרגם כך את דברי אלישע?

מהי הסיבה לדעתו - היכן הרמז לכך בכתוב?