הפטרה

עיין גם גיליון כי-תצא תשכ"ב.

פסוק ד'       

"אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי            וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי
כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי             וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד"

רד"ק:

ד"ה אל תיראי: אל תפחדי שיהיה צאתך מגלות זה כצאתך משאר גלות, שמצאוך בארצך צרות רבות ורעות בבית ראשון ובבית שני.

ד"ה כי לא תבושי: לעולם אחר שתצאי מזה הגלות, לא תהיה לך צרה לעולם, כי בעלות האדם לגדולה ותמצאהו שפלות אחר כך יבוש ויכלם.

ד"ה ולא תכלמי: במקום "אל תיראי" שזכר, כלומר: אל תכלמי מפחד שתפחדי אחר היותך בארצך לא יהיה זה, "כי לא תחפירי", והוא כמו "לא תבושי", והוא פועל עומד מן הכבד, וכן "החפיר בלבנון".

מלבי"ם:

ד"ה אל תיראי: הכתובים ד' ה' ו' ז' ח' מקבילים בחלוקה בעלי שני איברים, ולמען תראה איך רוח אלוקים אשר בפי המליץ שמר המלות בדקדוק אסדר לפני שתי ההגבלות מלה במלה:

ההבדל בין "בושה" ו"כלימה" הוא שבושה הוא המתבייש מעצמו וכלימה המקבל כלימה מאחרים: האשה הזאת המליצית – כנסת ישראל – בעת עלומיה שהיה לה בעל, בישבה על אדמתה ובעלה ה' צבאות אתה, היתה לה בושה מעצמה על ידי רוע מעשיה, כי אז זנתה תחת בעלה ועבדה אלוהים אחרים, הגם שלא נכלמה מאחרים, כי גם יתר העמים עבדו אלילים; על זה הבטיח הנביא להעקרה הזאת אשר ישובו בניה ובעלה אליה בעתיד, בל תירא פן תיבוש ממעשיה הרעים, כי בושת עלומיך תשכחי, כי ה' ימחול החטאים האלה;
אחרי זאת בהיותה אלמנה, שהוא אחרי עזוב בעלה אותה ע"י חטאיה, אז לא היתה לה בושה ממעשיה, כי לא עבדה אלילים, אבל היתה לה חרפה וכלימה מאחרים ע"י שהיתה אלמנה וגולה וסורה. מבטיח לה ה': אל תיכלמי עוד מהאומות ע"י גלותך, כי לא תצטרכי להחפיר פניך בטמון בגלות, שלא יראוך אדם, כי החרפה שחרפוך על שהיית אלמנה לא תזכרי עוד.

המלבי"ם, שם, ביאורי מלים:

בחטא שייך בושה בעצמה, ועל הגלות שייך חפר, כי "חרפה" ו"חפר" אחת הם; ו"חרפה" גדולה מ"כלימה"; על המחרף יאמר "מחרף", והמתחרף (= שומע חרפות מחרפיו) יאמר "חופר", שכולל עוד הכוונה שחופר פניו מרוב כלימה.

פסוק ד'

"כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי          וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד"

ראב"ע:

ד"ה עלומיך: רמז לגלות עלומיך. (פרידלנדר בהוצאתו של פירוש ראב"ע לישעיה מגיב: צ"ל: לגלות מצרים), או רמז לבית ראשון וגם שני, שהיו רעות רבות לישראל מעורבות בימי מלכותם.

ד"ה אלמנותיך: חסרון המלכות.

רד"ק:  

ד"ה בשת עלומיך: הצרות שהיו לך בארצך, ובהיות הימים ההם קדמונים קראם עלומים.

ד"ה וחרפת אלמנותיך: הצרות שהיו לך בגלויות שהיית אלמנה. ומרוב טובה תשכחי כל הצרות הראשונות, כמו שאמר בסוף הספר (ס"ה ט"ז) כי נשכחו הצרות הראשונות.

פסוק ד'

"אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי"

דוד ילין, חקרי מקרא, ישעיה שם:

אולי הכוונה: אין לך להכלא ולהסגר מפני עין רואים, כי לא יהיה לך ממה לבוש! וכן הננו מוצאים במרים (במדבר י"ב י"ד).

פסוק ו'

"כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה'
וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱ-לֹהָיִךְ"

רד"ק:

ד"ה כי כאשה: אין את כמו האשה שמת בעלה כי בעלך חי וקיים לעולם, אלא הרי את כאשה שקצף בה בעלה ועזבה ימים רבים.

ד"ה ועצובת רוח: כן קרא שמך ה' "אשה עזובה" ולא אשה אלמנה...

אבן כספי, אדני כסף:

ד"ה כי כאשה עזובה: הטעם כי כמו שיקרא הבעל את אשתו אחר שעזבה, כי ראה שהיא עצובת רוח על פרידתו ממנה, הנה בדמיון זה קראך, וכן בדמיון אחר והוא כמו "ואשת נעורים כי תמאס" לפעמים, כי ברוב הבעל יחזירנה, כי חזקה היא גירסא דינקותיא.

ר' אליעזר מבלגנצי:

כי כאשה עזובה מאשה חינם ועצובת רוח על שהרעו לה חינם, כן קראך ה' אליו וקרבך כאילו לא חטאת לו וכעס עליך חינם. וכאשת נעורים האהובה שנמאסת מאשה בשעת כעסו ואחר כך זוכר אהבתה ומנחם אותה ומדבר על לבה ומקרבה.

דוד ילין:

פה ישנו שמוש ב"דרך קצרה", והחסר מובן מתוך הנמשל בפסוק הבא, והכונה: כמו שאשה עזובה ועצובת רוח יש שתשוב לשמוח, ואשת נעורים שנמאסה יש שישוב בעלה אליה ויאהבה, כן גם אני עזבתיך לרגע ואחר כך אשוב לקרבך.

מלבי"ם:

...ישראל עוד בהיותם על אדמתך זונים אחרי אלוהיהם נדמו כאשת נעורים שיושבת תחת בעלה ולא עזבה עדיין, אבל הוא מואס בה ע"י חטאיה; ובימי גלותה נדמו כאשה שבעלה עזבה וילך לו, ועל זה אמר "כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה'" – בהיותך בגלות את דומה כאשה עצובת רוח שבעלה עזבה, אבל גם תחילה טרם שעזבך, בעוד ישב עמך על אדמתך "אשת נעורים כי תמאס" על ידי רוע מעשיה "אמר" עליך "אלוקיך".