ברכת יצחק ליעקב + הפטרה

ועיין גם גיליון תולדות תשי"ח.

ראב"ע, פרק כ"ה פסוק ל"ד:

ד"ה ויבז עשו: בעבור שראה שאין לאביו עושר; ורבים יתמהו, כי עזב לו אברהם ממון רב, וכאילו לא ראו בימיהם עשיר גדול בנעוריו ובא לידי עוני בזקוניו, והעד שהיה יצחק אביו אוהב את עשו בעבור צרכו, ואילו היה הלחם רב בבית אביו, והוא נכבד בעיניו, לא מכר בכורתו בעבור נזיד. ואם היה אביו אוכל בכל יום מטעמים, מה טעם אמר: הביאה לי ציד? ולמה לא היה ליעקב בגדים חמודות? ולמה לא נתנה לו אמו כסף וזהב לדרך, שהוא אומר (כ"ח כ') "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", ולמה לא שלחה אליו הון והיא אוהבת אותו, כי הוצרך לשמור צאן? והפסוק שאמר (כ"ו י"ג) "ויגדל האיש" – קודם זקנתו.
ועיורי לב יחשבו, כי העושר מעלה גדולה לצדיקים – והנה אליהו יוכיח. ועוד ישאלו: למה חסר השם ממון ליצחק? אולי יודיעונו, למה חסר מאור עיניו? ואל ידחונו בקנה של דרש, כי יש לו סוד. ואין לנו לחפש, כי עמקו מחשבות השם, ואין כח בדעת האדם להבינם, וכן אחרים אמרו: "הנה צאן יש לו", כי רבקה אמרה לו (פסוק ט') "לך נא אל הצאן", ויתכן שנשאר לו מקנה מעט, גם נכון הוא להיות פירוש "לך נא אל הצאן", אל מקום הצאן שהן נמכרות.

פסוק כ"ז 

"וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר
רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'"

ראב"ע:  

ד"ה ראה: דבור עם הלב; והיה ריח טוב בבגדים כאשר חשב בלבו שהוא עשו והוא בא מן השדה, הריחו בגדיו כריח ציצי האילנים, כי יתכן כי זה המעשה היה בחודש הראשון.

ספורנו:

ד"ה וירח את ריח בגדיו: להרחיב את נפשו בתענוגות הריח, כאמרם ז"ל: איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר: זה הריח.

ד"ה ויברכהו: כעניין (מלכים ב' ג' ט"ו) "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".

ד"ה ראה ריח בני: אתה בני, ראה והתבונן שזה הריח הוא.

ד"ה כריח השדה: שמלבד מציאות המספיק לו להיות מזון בעלי חי, הוסיף עליו טובת הריח המהנה ומועיל לרוח החיוני והנפשי – וזה מדרכי טובו.

מלאכי א', פסוק י'      

"מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם
אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם"

רמב"ם, הלכות תשובה ז' הלכה ז':     

כמה מעולה מעלת התשובה!
אמש היה זה מובדל מה' אלוקי ישראל שנאמר (ישעיה נ"ט): "עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוהיכם", צועק ואינו נענה, שנאמר (ישעיה א'): "גם כי תרבו תפילה אינני שומע", ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו, שנאמר (ישעיה א'): "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי", (מלאכי א':) "מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חינם אין לי חפץ בכם – ומנחה לא ארצה מידכם".
והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר (דברים ד') "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם", צועק ונענה מיד, שנאמר (ישעיה נ"ט): "טרם יקראו ואני אענה" ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה, שנאמר (קהלת ט'): "כי כבר רצה אלוהים את מעשיך", ולא עוד אלא שמתאווים להם, שנאמר (מלאכי ג'): "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות".

מלאכי א', פסוק י"א

"כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי"

רש"י:

אמרו רבותינו (מנחות ק"י) "דקרו ליה אלהה דאלהא", אפילו מי שיש לו עבודה זרה, יודע שיש אלוהים שהוא על כולם ובכל מקום מתנדבים לשמי.

הרמב"ם, מורה נבוכים מאמר א' פרק ל"ו:

ואתה יודע, שכל מי שעובד עבודה זרה לא יעבדה על דעת שאין אלוה בלעדיה, ולא דימה מעולם כלל אדם מן העוברים ולא ידמה מן הבאים, שהצורה אשר יעשה מן המתכת או מן האבנים והעצים, שהצורה ההיא היא אשר בראה השמים והארץ והיא תנהיגם; אבל אמנם יעבדוה על צד שהיא דמיון לדבר שהוא אמצעי בינם ובין האלוה יתברך, כמו שביאר ואמר: "מי לא יראך, מלך הגויים וכו'": ואמר: "ובכל מקום מוקטר – מוגש לשמי כי גדול שמי בגויים" – רומז אל הסיבה הראשונה אצלם. וכבר ביארנו זה בחיבורנו הגדול: וזה ממה שלא יחלק בו אחד מבעלי תורתנו.

פירוש יהודה אבן שמואל, (מורה נבוכים הוצאת תל אביב תרצ"ה):

ואתה יודע: - כאן הרמב"ם מגולל לפנינו את פרשת האמונה האלילית ומראה אותה באור חדש; אין זו עבודת 'עץ ואבן', אלא השקפת עולם קשורה בהשגת האמצעיים העומדים בינינו ובין האלוה, אבל ההשגה מוטעית, ומתוך שהיא מתייחסת אל האלוה, טעותה חמורה ומזיקה. כל עובד עבודה זרה יודע שיש רק אלוה אחד לעולם, ואם אינו עובד אותו, אלא אלהות זו, אין זה אלא משום שהוא רואה את האלוה רחוק ממנו בתכלית הריחוק ואת האלהות הזאת קרובה אליו.
אבל אמנם יעבדוה על צד שהיא דמיון לדבר: והאמת היא שאין עובדי עבודה זרה עובדים לפסל (= "לצורה") אלא מצד היותו סמל (= "דמיון") לרוחני העומד בינינו, בני אדם ובין האלוה. הבעל והעשתורת, למשל, הם סמל לכוח הפריון שהוא המלאך העומד בין האלוה ובין העולם, כממונה על ההפראה.
"ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי": רומז אל הסיבה הראשונה; גם אצל עובדי האלילים נחשב האלוה לסיבה ראשונה,... הכרת האלוה אינה נחלת בני ישראל, אלא כל באי עולם עומדים עליה מעצמם, מתוך היותם 'בני אדם' שצורתם הטבעית היא ההשגה השכלית, השגה שההכרה באלוהות, באחדותו של המקור לעולם כולו, מונחת ביסודה.
בחיבורנו הגדול: במשנה תורה, ספר המדע, הלכות עבודה זרה א'.
וזהו ממה שלא יחלוק בו אחד מבעלי תורתנו: אין אנו חושבים שרק אנחנו השגנו את מציאות האלוה, ואין אנו אומרים, שאנשי האמונות האחרות כופרים במציאות האלוה.

הרמב"ם, הלכות עבודה זרה פרק א':

בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדול, ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים היה. וזו היתה טעותם: אמרו "הואיל והאלוקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויים הם לשבחם ולחלוק להם כבוד; וזהו רצון הא-ל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגידלו וכיבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו, וזהו כבודו של מלך".
כיוון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להם קורבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודת הכוכבים, וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים, שאין שם אלוה אלא כוכב זה. הוא שירמיהו אומר (פרק י') "מי לא ייראך מלך הגויים כי לך יאתה, כי בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם מאין כמוך. ובאחת יבערו ויכסלו, מוסר הבלים עץ הוא" – כלומר: הכל יודעים שאתה הוא לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל-רצונך הוא.