המן

פסוק ט"ו

"מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא"

רד"ק, ספר השרשים ערך "מנה"

...(והפיעל) וענין אחר (דניאל א' י') "אחר אשר מנה את מאכלכם" (איוב ז' ג') "ולילות עמל מנו לי". (יונה ב' א') "וימן ה' דג גדול"... כולם ענין הזמנה ומתנה. והשם (ויקרא ח' כ"ט) "למשה היה למנה" – פירוש מתנה וחלק... (אסתר ב' ט') "את תמרוקיה ואת מנותיה" - ענין מתנות וחלקים...
ובא השם מבלי ה"א (שמות ט"ז ל"א) "ויקראו בית ישראל את שמו מן", (נחמיה ט' כ') "ומנך לא מנעת מפיהם" והוא בשקל "צו", "קו"; לפי שלא ידעו לו שם, קראו לו "מן", כלומר מתנה וחלק מאת ה' יתברך.

רשב"ם:

ד"ה ויאמרו איש אל אחיו מן הוא: לפי שלא היו יודעים מה הוא. וגם דונש פתר כן. כי סוף המקרא מוכיח "כי לא ידעו מה הוא". ואני אומר "מן" הוא תרגומו של "מי", ולפי שהוא לשון מצרי ובאותה לשון היו רגילין שהוא כמו "מה", וכתבו משה באותה לשון שאמרו. להודיעך שלפיכך "ויקראו בית ישראל את שמו מן", על שהיו תמהים ואומרים "מן הוא" – כמו: מה הוא?
וכן (בראשית ל"א מ"ז) "יגר שהדותא" וכמוהו (אסתר ג' ז') "הפיל פור הוא הגורל": הואיל ובלשון הקודש נכתבה המגילה, אלא להודיענו (אסתר ט' כ"ו) "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור". ואילו לא נכתבה מתחילה בלשון שהיו אומרים באותה המלכות, לא היינו יודעים למה נקרא "פורים".

אברבנאל:

ואז כשראו אותו בני ישראל אמרו איש אל אחיו "מן הוא" כי לא ידעו מה הוא.
וכבר פירש הראב"ע שיש מפרשים "מן" הוא מענין "מה", שאומרים הישמעאלים מלשון ערב "מן הוא?" שהוא לשון שאלה. כאומר: מה זה ומי זה הדבר? ואינו אומר שלהיותו לשון ערב היו משתמשים בו, אלא הוא שימוש אמיתי בלשון הקודש, כי הנה מצינו (תהילים ס"א ח') "חסד ואמת מן ינצרוהו" ר"ל: מי ומה ישמרהו? וכן היו בני ישראל שואלים: מה הדבר הזה ומי הוא?...
ויש מפרשים שבני ישראל בראותם את המן חשבו שהיה מהמן הרפואי שנופל בקצת ארצות על פני השדה, להיותו דומה אליו במראהו ותבניתו, ושלכן גזרו אומר לומר: "מן הוא", בטעות הזה, לפי שלא ידעו מה הוא. ולזה הוצרך משה רבנו להודיעם אמתת הדבר באמרו (פסוק ט"ו) "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה", ר"ל: אין זה המן הרפואי, אבל הוא דבר אחר מזוני, שנתן ה' לכם...
והפירוש הזה לא יכון בעיני, כי המן הרפואי נקרא על צד ההשאלה להדמותו למן האלוקי אשר ירד לישראל במדבר, וקודם זה לא היה אצל בני אדם נקרא בזה השם. הלא תראה שלא נקרא "מן" אלא בלשון ערב, שהוא לשון קודש נשתבש, או בלשון רומי שלקחוהו מן התורה, ומי נתן לערב יעקב וישראל לשון רומי – שעדיין לא היו אותם לשונות בעולם, והוא המורה ששם "מן" הנחתו הראשונה היא ללחם שנתן ה' לישראל במדבר.
ולכן היותר נכון בעיני, כי מילת "מן" שנזכרה בפסוק הזה היא לשון מנה, מלשון (דניאל א' ה') "וימן להם המלך", (איוב ז') "ולילות עמל מנו לי"; (שמואל א' א' ד') "ולכל בניה ולכל בנותיה מנות". ועניינו, כי בני ישראל תיכף שראו זה שמוהו לפיהם ומצאוהו ערב וגזרו שהוא טוב למאכל, ולכן אמרו "מן הוא" ר"ל – מתנת ה' יתברך היא שנתן לנו, אבל לא ידעו אם היה זה הלחם אשר יעד בו משה אם לא, "כי לא ידעו מה הוא". ולכן אמר להם משה "הוא הלחם..." ר"ל: הטיבותם אשר אמרתם שהיה זה מתנה אלוקית, כי באמת זהו הלחם אשר נתן ה' לנו לאכלה.

אבן כספי:

ד"ה ויאמרו איש אל אחיו מן הוא: שם על משקל (ישעיה כ"ח י') "צו לצו קו לקו", ופירושו מנוי או מנה, כלומר מנת ה' ומתנתו, כי באמת תיכף שראוהו בשדה שמוהו לפיהם ומצאוהו ערב, ואמרו איש אל אחיו: זה טוב לאכול. וה"מנה" הוא סוג כולל כל דבר מאכל, אבל לא ידעו אם הוא הלחם שיעד להם משה או ירד אחר כן, וזהו "כי לא ידעו מה הוא", כלומר: הבדלו המיוחד לו לפי התכונה בעת ההיא, עד שאמר להם משה (פסוק ט"ו) "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם", ואם כן- אין בזה קדימה ואחור כמו שאמרו שאר המפרשים.

שד"ל:

ד"ה מה הוא: מה הוא. בקמ"ץ בלשון סורי – מה? ו"מן" בפתח – מי?

פסוק כ"ו

"שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ"

רש"י:

ד"ה וביום השביעי שבת: שבת הוא, המן לא יהיה בו. ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכיפורים וימים טובים.

ראב"ע:

ד"ה וביום השביעי... לא יהיה: מן יורד, והוסיף "בו" תוספת ביאור כמו (בראשית ב' י"ז) "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו".

פסוק כ"ט

"רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת..."

רש"י:

ד"ה ראו: בעיניכם, כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת, שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת לכם לחם יומיים.

ספורנו:

ד"ה ראו: התבוננו, כי ה' נתן לכם את השבת ואין זו מצוה בלבד, אבל היא מתנה שלא ניתנה לזולתם, כאמרם ז"ל (שבת י' ע"ב) "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני חפץ ליתנה לישראל". וכן סידרו בתפילה "ולא נתתו לגויי הארצות..."

פסוק ל"ב

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם"

הרמב"ן, מביא פסוק זה בפירושו לשמות ל"ב כ"ז:

ד"ה וטעם כה אמר ה' אלוקי ישראל: איננו ממצות (כ"ב י"ט) "זובח לאלוהים יחרם", כי אין אלה חייבים מיתה מן הדין, אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה, כי כאשר ניחם ה' הנכבד על הרעה ציוה אותו: כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם, תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך (במדבר כ"ה ד') "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל". והנה זאת המצוה כמצות כה אמר ה' מלוא עומר ממנו. וכבר הזכרתי כיוצא בהם.