"ואתה תצוה..."

ר' משה חפץ, בספרו מלאכת מחשבת (איטליה במאה ה-15):

כל השלם מחבירו ביותר הוא מוכן לקבל דברי כיבושין ו"תחת גערה במבין" (משלי י"ז י') ומיראת שבט אנשים ונגעי בני אדם.
לכן ראוי לדבר אל כל אדם בלשונו...

מה הפליאה הסגנונית שבפרשתנו (פרקים כ"ז-כ"ח), אשר למען יישב אותה הביא הפרשן את דבריו? (הערה: שים לב לסגנונו המליצי המיוחד. דבריו אלה הם צירוף הפסוקים הבאים (לפי הסדר שבו הם מובאים בדבריו): משלי י"ז י', תהילים צ"ב ז', מלכים א' י"ט י"ב, דברים ד' י"ב, שמות ל"ב י"ח, משלי י"ז י', שמואל ב' ז' י"ד).

פסוק כ'

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ
שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר
לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"

רמב"ן:  

אמר הכתוב "ואתה תצווה" בעבור שאמר במשכן תמיד "ועשית" והוא בציווי, אמר בכאן ואתה בעצמך תצווה אליהם שיקחו אליך שמן למאור, כי אין להן דרך לעשות אותו במדבר, רק אם היה אצלם משמרת. והנשיאים הביאוהו. וכן אמר (כ"ח א') "ואתה הקרב אליך את אהרן..." כי אתה בעצמך תקראם ותבשרם במעלה הזאת ועשית להם בגדי קודש בציווי לחכמים העושים במלאכה כדרך כל מלאכות התבנית. וכן (כ"ח ג') "ואתה תדבר אל כל חכמי לב", שידבר עמהם הוא עצמו, כי הוא יכיר את חכמתם וידע המלאכה הראויה להימסר לכל אחד מהם.
ובעבור שאמר "ואתה הקרב ועשית" הוצרך לפרש "ואתה תדבר אל כל חכמי לב..." כי בציווי יעשו הבגדים כאשר המלאכה אשר יאמר בה (שמות ל"א ב') "ראה קראתי בשם בצלאל וגו'".

אלשיך:

ד"ה ואתה תצווה: אחרי ראות משה את כל מעשה המשכן כי נורא הוא, לעשות לו מקדש לשכון ה' אלוקים בתוכנו, ויצווה את עמו "קחו לי תרומה", ואל בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב לעשות ארון, מנורה, שולחן וכל כלי המשכן ואוהלו ומכסהו, ואת אהרן ובניו לכהן לפניו – הלוא יתחמץ לבבו לומר: "מה זאת עשה לי אלוקים, כי אין לי חלק בדבר הגדול הזה!" ומה גם כי הוא היה העתיד להיות כהן ואהרן לוי, ונתחלף הדבר בשליחות מצרים.
על כן לדבר על ליבו ולנחמו, בא האלוקים ואמר: "ואתה" – ומה גם בטעם שעל מילת "ואתה" כמגביה קול – ואומר : "ואתה, משה, אל תחוש כי חלקך גדול מכולם, כי הלוא שלמות כולם על ידך הוא, כי על ידי מה שאתה תצווה את בני ישראל בכל מצוות, וגם במה שייקחו אליך שמן וכו', יזכו שעל ידי כך יועיל "להעלות נר תמיד", כמו שיתבאר להאיר להם לעולם הבא, אך בלעדיך לא היו זוכים לכך... ומה שתקנא על אהרן ובניו שהם כהנים ולא אתה, גם שלמותם ממך היא כי "ואתה הקרב אליך את אהרן וכו'" ועל ידי "הקרב אליך" יזכו.
וגם הבגדים אין בהם כוח לקדשם לכהן, אם לא על ידך, כי "ואתה תדבר אל כל חכמי לב ועשו... לקדשו" על ידי מה שיהיה על ידך.

1.

מה הפליאה הסגנונית שעליה עומדים שני הפרשנים?

2.

מה ההבדל בין תשובותיהם?

רמב"ן:

ד"ה ואתה תצווה: ... וטעם "אליך", שיביאוהו לפניו, והוא יראנו, אם הוא זך וכתית כראוי.

ר' מאיר שמחה מדוינסק, משך חכמה:

ד"ה ייתכן על פי דברי הראב"ע בפרשת בהעלותך (במדבר ח' ב') שאף על פי שאמרו (ויקרא רבה א' י"ג) כל דברות שנדבר הקדוש ברוך הוא עם משה לא היה אלא ביום שנאמר (שמות ו' כ"ח) "ביום דיבר ה' אל משה", בכל זאת כשהיו הנרות דולקים היה כיום ודיבר עמו בלילה, לזה אמר "ויקחו אליך", פירוש: לצורכך, שהאדם דעתו בהיר בעת האור, וכמו שאין אורה אלא שמחה, ולזה היה לצורך הכנת נפש משה להדיבור (=לקראת שמיעת הדיבור האלוקי) שיהיה שורה מתוך שמחה.
אבל "חוקת  עולם לדורותם מאת בני-ישראל" (כ"ה כ"א), שלדורות הוא "חוק", בלי טעם, וגזירה היא מלפני...

1.

מה היא התמיהה בפסוקנו שעומדים עליה שניהם?

2.

מהו ההבדל בין תפישת בעל משך חכמה את נבואת משה ובין תיאור הדיבור הנבואי הניתן בדברי אליפז (איוב ד' י"ב-ט"ז)?

1. שמות רבה ל"ו:

ראה, היאך דברי תורה מאירין לאדם בשעה שעוסק בהם, וכל מי שאינו עוסק ואינו יודע – הוא נכשל. משל למי שעומד באפלה, בא להלך, מצא אבן ונכשל בה, מצא ביב – נופל בו – הקיש פניו בקרקע. למה? שלא היה בידו נר. כך ההדיוט שאין בידו דברי תורה – מצא עבירה ונכשל בה. שכן רוח הקודש צווחת: (משלי ה') "והוא ימות באין מוסר". למה הוא מת? לפי שאינו יודע בתורה, והולך וחוטא שנאמר "דרך רשעים כאפילה ולא ידעו במה ייכשלו". אבל אותם שעוסקים בתורה הם מאירים בכל מקום! משל למי שעומד באפילה: ראה אבן ולא נכשל, ראה ביב ולא נפל, למה? על שהיה בידו נר. שנאמר (תהילים קי"ט) "נר לרגלי דברך". כן (משלי ד') "אם תרוץ לא תיכשל".

2. ויקרא רבה ל"ג:

"ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". בר קפרא פתח: (תהלים י"ח) "כי אתה תאיר נרי". אמר הקדוש ברוך הוא לאדם: "נרי בידך, ונרך בידי". נרך בידי – שנאמר (משלי כ') "נר ה' נשמת אדם". נרי בידך – שנאמר (שמות כ"ז כ') "להעלות נר תמיד". אלא אמר הקדוש ברוך הוא "אם הארת נרי, הריני מאיר נרך, הוי – "ויקחו אליך שמן... למאור להעלות נר תמיד".

3. שמות רבה ל"ו:

מהו "כי נר מצווה"? אלא כל מי שעושה מצווה, כאילו מעלה נר לפני הקדוש ברוך הוא ומחייה נפשו. שנאמר (משלי כ') "נר ה' נשמת אדם".

4. שמות רבה ל"ו:

מהו "כי נר מצווה"? אלא הרבה פעמים שאדם מחבב בליבו לעשות מצווה, ויצר הרע שבתוכו אומר: מה לך לעשות מצווה, ותחסר את נכסיך? עד שאתה נותן לאחרים תן לבניך. ויצר הטוב אומר לו: תן למצווה. – ראה מה כתיב? "כי נר מצווה". מה הנר הזה כשהוא דולק, אפילו אלף אלפים קרוינין וסבקין (מיני נרות הם) מדליקין הימנו – אורו במקומו, כך כל שייתן למצווה אינו מחסר את נכסיו. לכך אמר: "כי נר מצווה ותורה אור".

5. תנחומא תצווה ח':

אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: אמור להם לישראל: בני, בעולם הזה הייתם זקוקים לאור בית-המקדש ומדליקים נרות בתוכו. אבל לעולם הבא בזכות אותו הנר אני מביא מלך המשיח שהוא משול כנר, שנאמר (תהילים קל"ב): "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי..."

1.

הסבר מה הם ההסברים הסמליים השונים הניתנים למצוות העלאת הנר בחמשת המדרשים דלעיל.

2.

הסבר כיצד נדרש ונתבאר פסוקנו (כ"ז כ') בדברי ר' קפרא (מדרש 2). להבנת דבריו עיין גם איוב י"ב י'.

3.

למדרש תנחומא: (5) א.  הסבר את רעיון המדרש הזה בהיעזרך בדברי ירמיהו ג' ט"ו-י"ז. ב.  מהו ההבדל בין הרישא שבמדרש (אמר ליה הקדוש ברוך הוא) לבין הסיפא ("אמר הקב"ה")?