מעשה שמעון ולוי

הרמב"ן, פסוק ע"ג:

ד"ה ויענו בני יעקב... במרמה הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דיברו, אבל הזקן לא ענה אותם דבר, כי בניו ידברו במקומו בעניין הזה לכבודו, כי בעבור היות הדבר להם לקלון, לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל.
ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו, כי לפניו היו (- בנוכחותו דיברו), והוא היודע תשובתם כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס?? ועוד, שלא ייתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טימא אותה. והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה, והאב אירר אפם להם לבדם: והתשובה כי המרמה היתה באמרם להימול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם, ויהיו כולם נימולים, יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להינקם מהם והרגו כל אנשי העיר.
וייתכן שהיה הכעס ליעקב שאירר אפם (פרק מ"ט ה-ז) על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו. וזהו מה שאמר הכתוב "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו...." כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה.
ורבים ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי. והרב (הרמב"ם) השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים פי"ד ה"ט) ואמר שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף, ראה אחד שעבר על אחת מהן, ולא דנוהו להרגו, הרי זה הרואה ייהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו  - ולא דנוהו. (עד כאן דברי הרמב"ם).
ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם, למה כעס על בניו ואירר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחילקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם?!  ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל ציוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולווה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחיבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגים, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (סנהדרין נז א) אלא "אזהרה שלהן זו היא מיתתן", ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו...
ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלי עריות ועושים כל תועבות השם היו, והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב) "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" וגו', "לא תלמד לעשות" וכו' (שם יח ט), ובגילוי עריות - "כי את כל התועבות האל עשו" וכו' (ויקרא יח כז), אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין.
אבל עניין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים, ודמם חשוב להם כמים, רצו להינקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נימולו נחשב בעיניהם למאומה, כי היה להחניף לאדוניהם, ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר "עכרתם אותי להבאישני", ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו "וישבנו אתכם והיינו לעם אחד", והם (בני שכם) היו בוחרים בהם ובטחו בדיבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חינם, כי לא הרעו להם כלל.

וכן דברי הרמב"ן, פרק מ"ט פסוק ה':

...יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר, בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונימולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם ומן הנפש אשר עשו. ועוד חרה לו, שלא יאמרו, כי בעצתו נעשה הדבר, ויהיה חילול השם שיעשה הנביא חמס ושוד...

ר' יוסף אבן כספי, משנה כסף.

אמנם בזה המעשה הנעשה - רצוני הריגת אנשי שכם, שמע דעתי בני, וחי ה' לא אכזב בדברי לשום בה חילוף ממה שהוא בלבי, ואומר, כי אילו היה לשון הסיפור מוכיח שהיה זה המעשה מעשה מכוער – כעניין מכירת האחים ליוסף וכעניין שכיבת ראובן עם בלהה, הייתי גוזר שזה נעשה שלא כדין, אך היה רעה גדולה, וכבר ניסו אבותינו לעשות רע כזה ויותר מזה, וגם אלה בעצמם טעו אז באלוהי הנכר שהחזיקו בידם עם שטמנם יעקב אביהם.
אבל לשון הסיפור יביאני לומר, שמה שעשו היה כדין וכראוי להם, וזה, כי כתוב תחילה (ז') "וכן לא ייעשה", וזה שאנו בו (כלומר: המעשה שאנו עוסקים בו) היה בלי ספק פריעת מוסר ופריעת נימוס אף לבני נוח... והעד על זה, כי חמור ובנו עם היותם נשיאי הארץ דיברו דבריהם ליעקב ובניו הגרים בתחנונים ובפדיון מוהר ומתן רב מאוד, וגם הבנים אומרים (י"ז) "ולקחנו את בתנו והלכנו".
וכל זה מופת הכרחי מן המוחש שאין ספק בו, כי המעשה ההוא (שכיבתו עם דינה) היה חמס מפורסם מצד מנהג ונימוס בני כנען כולם, עד שזו הייתי סיבה אחת מן הסיבות אשר הסביבות לא נאספו עליהם...

פסוק י"ג  

"וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה
וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם"

הכתב והקבלה:

ואפשר לומר דמילת "מרמה" היא עצמה מה שענו בני יעקב אל שכם וחמור, אמרו אליהם: במרמה כל מדברותיכם. אתם תציעו לפנינו דברי ריצוי ופיוס להשיג מצדנו לתת אותם לכם לאשה, כאילו הנערה מרצונה הטוב באה אל ביתך וחפצה להתדבק בכם, לכן לא תבוא אל בית אביה, ומרצונה הטוב תישאר בביתכם ואינכם חסרים רק הסכמת רצוננו, אמנם לא כן היא עמנו, ידענו כי שפתותיכם מרמה תדברנה, בחזקה לקחתם אותה אל ביתכם, וביד חזקה תעכבו בה, ולא תשלחו אותה לנפשה.
ונפש המשכיל תבין, שבהיות האחים בעצבות גדולה על הנבלה הנעשה באחותם, והיו מלאי חרון אף, ובמעמד כזה אין האדם מרבה דברים, כי הם עליו למשא, ויעזוב במאמרו כל המילים הטפלות, כי מעצמם יובנו, ולא יוציא מפיו רק תיבה אחת ראשית...

שד"ל:

ד"ה במרמה: חשבו כי מעולם לא יסכימו להימול, ועל ידי כך ייפטרו מהם ויצילו את אחותם, כך כשראו שנימולו ולא היה להם מנוס מלתתה להם, אז שמעון ולוי לבדם התעוררו ועשו מה שעשו באף ובחימה, לבלתי יהיו מוכרחים לתת אחותם לאיש נבל אשר טימא אותה. אבל שתהייה כוונתם מלכתחילה להורגם לא ייתכן...

1.

העתק פסוק י"ג (עד "וידברו") פעמיים, וסמן אותו בסימני פיסוק, לפי דעת כל אחד מן המפרשים הנ"ל!

2.

מה הראיות מפרקנו שבשעה שבאו חמור ושכם אל יעקב וביקשוהו לתת להם את דינה – באותה שעה החזיקוה בביתם?

3.

מה רוצה הכתב והקבלה להוכיח על ידי סוף דבריו, שאין הכועס מרבה דברים ומדלג על מילים נוספות וטפלות?

4.

מהי חולשת פירושו של בעל הכתב והקבלה? האפשר להביא סיוע לדעתו ממלכים ב' ט' כ"ג? נמק דעתך!

5.

מדוע "לא ייתכן" – כדעת שד"ל – שהייתה כוונת כולם מלכתחילה לבוא עליהם ביום השלישי ולהכותם נפש?

פסוק כ"ז

"אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם"

אבן כספי, משנה כסף:

בזה סרה כל תלונה אחרי שנותן התורה העיד, כי יד כולם הייתה במעל, וכדאי הוא לסמוך עליו. והנה ידוע מיני הסיבות הפועלים ושינוייהם, ופירש יחזקאל (ג' י"ח): "ולא הזהרתו ולא דיברת להזהיר רשע מדרכו... ודמו מידך אבקש". עוד כתוב בתורה עניין עיר הנדחת, ומה שאמר יפתח לכלל גלעד (שופטים י"א ז').