פינחס + הפטרה

הפטרה ראשונה בין שבתות בין המצרים - ירמיהו א-ב. (עיין גם גליון פרשת שמות תשי"ט)

ירמיהו פרק ב פסוקים ב'-ג':

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ

לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

 קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה

כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם...

פסוק י"ב

"לָכֵן אֱמֹר  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם"

העמק דבר:

ד"ה את בריתי שלום: בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקדוש ברוך הוא, בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל שטבע המעשה שעשה פנחס, להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם גם אחר כן. אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום, ולא יהא זה העניין לפוקת הלב.

ועיין כיוצא בזה בספר דברים ביוצאי עיר הנדחת.

העמק דבר, דברים פרק י"ג פסוק י"ח:

ד"ה ונתן לך רחמים וריחמך: דמעשה עיר הנדחת גורם כמה רעות בישראל: האחת שההורג נפש נעשה אכזר מטבעו... ואם נהרוג עיר שלמה בעל כורחנו עלינו להוביל אנשים רבים להורג ולהיות אכזרים... ועל זה הבטיח הכתוב שאם תעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה, ישוב ה' מחרון אפו "ונתן לך רחמים" – מידת הרחמים!

1.

מהו הקושי בעניננו שרצה לישב?

2.

מהו המושג "שלום" כאן, לפי פירושו?

3.

מהו הדמיון בין עניננו לבין עיר הנדחת, לפי דעתו?

4.

מהו הסמך הלשוני לפירושו בפסוק עיר הנדחת?

פסוק י"א

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי"

1.

ד"ה פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן: לפי שהיו השבטים מבזים אותו: הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרן. א. מניין שהיה פנחס נכדו של יתרו? ב. למה לא פירש רש"י דבריו אלה למעלה כ"ה פסוק ז' "וירא פנחס בן אליעזר בן אהרן הכהן", שגם שם ייחסו הכתוב אחר אהרן. מה קושי מצא בפסוקנו שאינו שם?

2.

ד"ה בקנאו את קנאתי: בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר. באר יצחק, מפרש דבריו אלה: פועל "קנא" לפי הוראתו האחת מורה על הרגשת החימה בגלל איזו פעולה הנוגעת לזכות המקנא. והנה בלתי ספק כי הרגשה זו, במה שגרר אחריו חטא זנות ישראל עם בנות מואב, והוא ההיצמד אחרי בעל פעור, לא הרגיש בה פנחס לבדו, וכל גדולי הדור ובפרט משה נשתתפו עמו בהרגשה זו. זכות פנחס היה המעשה הנמשך מהרגשה זו, והוא פעל הנקימה. והנה כבר ביארתי פעמים רבות כי מדרך לשון הקודש לכנות הפועל בשם הסיבה שעל ידה בא הפועל ההוא. ולפי זה צריך לפרש גם כן שפועל "קנא" הנזכר כאן איננו על הרגשת הלב בלבד, כמו "כי ה' אלוקיך אל קנא", רק בא כאן על פועל הנקימה. כינה הפועל על שם סיבתו, שהוא הקנאה, כי שתים הללו – הנקמה וסיבתה, שהיא הקנאה – גרמו זכותו של פנחס. א. הסבר לפי דבריו אלה, למה מפרש רש"י כאן "בקנאתו" באמצעות שני פעלים "בנקמו את נקמתי, בקצפו את קצפי"? ב. הידועה לך דוגמא במקרא, ששם יכנה העברי את הפעולה בשם הסיבה שגרמה לאותה הפעולה? ג. מה פירוש מילת "מתחרה" בדברי רש"י? ד. מה ראה רש"י שלא הסתפק בפירוש הפסוק, אלא הוסיף עליו עוד "כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר"?

3.

ד"ה את בריתי שלום: שתהא לו לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחנות למי שעושה עמו טובה, אף כאן פרש לו הקדוש ברוך הוא שלומותיו. הרא"ם, שואל: למה היה לו לרש"י להוסיף "שתהא לו" אחר שהכתוב אומר "הנני נותן לך"? ענה לשאלתו.

ר' יוסף קרא, מפרש פסוק זה:

את שכחת חסד שעשיתי לך מנעוריך שגאלתי אתכם מתחת סבלות מצרים והולכתי אתכם במדבר וספקתי צרכיהם במדבר ארבעים שנה, והריני מזכיר לך חסד שעשיתי לך מנעוריך כשהלכת אחרי, "במדבר בארץ לא זרועה", וקראתיך "קדש", כמו שנאמר (שמות י"ט) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", וזהו "קודש ישראל לה' " כלומר: באותו פרק זמן כניתי להם השם הזה. ושמא תאמר: מה הנאה יש בו? מה טיבו של שם זה לקרות אתכם "קודש"? דבר גדול הוא לכם! אלו לא חללתם את שמכם בעברות הייתם כקודש – מה קודש כל הנהנה ממנו חייב אשם – אף ישראל "כל אוכליו יאשמו".

האם מסכים פירושו עם פירוש רד"ק או עם פירוש שד"ל או בחר לו דרך אחרת?

רש"י:

אם הייתם שבים אלי, תאוותי לרחם עליכם, כי זכרתי חסד נעוריך ואהבת כלולות חופתך שהכללתיך לחופה (ולשון הכנסה הוא). ומה הוא חסד נעוריך? לכתך אחרי שלוחי, משה ואהרן: מארץ נושבת יצאתם למדבר, ואין צידה, כי האמנתם בי.

רד"ק:   

אף על פי שאני מביא עליך רעה בעבור מעשיך הרעים, לא אעשה אותך כלה, כי זכרתי לך חסד נעוריך, ועניין "חסד נעוריך אהבת כלולותיך" כמו שתרגם יונתן: דכרנא לכון טובות יומי קדם, רחמת אבהתכון דהימנו במימרי (זכרתי לכם טובות ימי קדם, אהבת אבותיכם שהאמינו בדברי).

שד"ל:   

"החסד" הוא באוהב ו"החן" בנאהב.

(עיין בראשית ל"ט כ"א "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר").

וכאן הכוונה: זכרתי לך החסד והדבקות שהייתי דבק בך בימי נעוריך ואהבתי אותך בימי כלולותיך, ולפיכך אף אם אענשך, הנה חסדי מאתך לא ימוש, וקודש ישראל לה'. – ומכל מקום הנני מוכרח להוכיח אתכם על פניכם ולומר לכם: "מה מצאו אבותיכם בי עוול".
כי דבקות האדם באל לא תיקרא חסד, ואף על פי שהאוהב את ה' נקרא "חסידו", מכל מקום לשון "חסד" לא תימצא רק בין אדם לאדם או מהאל לאדם, ורק בדורות האחרונים (בנחמיה ובדברי הימים) אולי נקראו מעשי חסידות שבין אדם למקום בשם חסידים.

1.

מה ההבדל שבין פירושיהם של רש" ורד"ק למלים "חסד נעוריך אהבת כלולותיך" לבין פירושו של שד"ל?

2.

הסבר, מה הן המעלות והחולשות של כל אחת משתי הדעות? (מבחינת מבנה הפסוק, המשך הפרק וכדומה).

3.

האם עומד הושע ו' ו': "כי חסד חפצתי ולא זבח", בסתירה לדברי שד"ל?

4.

השווה לפסוקנו את דברי ירמיהו ל"א ב': "וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" היש מפסוק זה סיוע, לדברי שד"ל, אם לא?

פסוק ג'

"קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה"

            להבנת המושגים "קודש" ו"ראשית":

ויקרא כ"ב, י:

וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ

 (רש"י:

ד"ה לא יאכל קדש: בתרומה הכתוב מדבר...).

ויקרא כ"ב, י"ד-י"ט

וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ:

(רש"י:

ד"ה כי יאכל קדש: תרומה).

דברים י"ח, ד':

"רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ"

1.

מה המובן שבו משתמש הנביא כאן במושגים ההלכתיים "קודש" ו"ראשית"? מי מסומל ב"תבואתו" של ה'?

2.

השווה לפסוקנו את דברי עמוס פרק ו' פסוק א': "הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם" מה ההבדל בין הוראת כינוי זה שניתן לישראל כ"ראשית" בעמוס, לבין ההוראה שניתנה לו כאן בירמיהו?