מחלוקת קרח

הערה: גיליון זה הוא המשכו של גיליון קרח תשי"ג שעסק במחלוקתו של קרח בכללה, וכן בפסוקים הראשונים של פרקנו.

השווה:

יצחק עראמה, עקדת יצחק, פרשת קרח:

בסגנון דבריהם ובנרצה מהם (=בכוונת דבריהם) הורו תכלית חציפותם ועזותם, וזה, כי לפי שמשה התחיל דיבורו עמהם במילת "המעט מכם", וסיים דבריו באומרו "רב לכם, בני לוי", שהם הדברים שהתחילו הם עמו, באומרם "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים", כיוונו גם הם עכשיו להתחיל דיבורם "המעט כי העליתנו", כלומר: אתה תפשת בסוף מליצתך ראשית דיבורנו, גם אנו נתפוש בראשית דיבורנו ראשית מליצתך, כי גם לנו פה להשיב כמוך. והם ודאי דברי קנטור וחילוק על רבם.

1.

פסוק ח' "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח"  פסוק י' "וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה?" פסוק י"א "לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה' וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תלִונו עָלָיו?"  תנחומא קרח ו': כל הדברים האלה פייס משה לקרח, ואין אתה מוצא שהשיבוֹ דבר, לפי שהיה פיקח ברשעתו. אמר: "אם אני משיבו, יודע אני בו שהוא חכם גדול, עכשיו יקפחני בדבריו ומקללני, ואני מתרצה על כורחי. מוטב שלא אזדקק לו." מה התמיהה שבפרקנו, שרצה המדרש ליישב?

2.

פסוק י"ח "וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" פסוק י"ט "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה" תנחומא קרח ז': ..."ויקחו איש מחתתו" - הלך קרח כל אותו לילה, והיה מטעה את ישראל. ואומר להם: "ומה אתם סבורים, שאני עוסק ליטול אותה גבורה לעצמי? אני מבקש שתהא הגדולה, חוזרת על כולנו: שמשה נטל מלכות לעצמו, ואת הכהונה הגדולה נתנהּ לאהרן אחיו לחוק עולם." והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט כראוי לו, עד שנשתתפו בידו. ועיין רש"י, פסוק י"ט: ד"ה ויַקהל עליהם קרח: (תנחומא): בדברי ליצנות. כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופיתה אותם: "כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד? איני מקפיד אלא בשביל כולכם. אלו באין ונוטלין כל הגדולות: לו המלכות, ולאחיו הכהונה", עד שנתפתו כולם. א. מה היא דרך ההסתה שהלך בה קרח לדעת המדרש? ב. מה רמז מצא המדרש לדבריו אלה בפסוקים?

3.

פסוק כ"ג "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" פסוק כ"ד "דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר  הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם" פסוק כ"ה "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ..." תנחומא קרח ה': "וידבר ה' אל משה לאמור הֵעלו מסביב..." ואף על פי ששמע משה מפי הגבורה כך, לא אמר להם עד שהלך והתרה בהם, שנאמר "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם", להודיע רשעתם שאף על פי שהלך משה ברגליו אצל הרשעים, קשים לרצות: מה עשו? לא רצו לצאת מאוהליהם כנגדו. כשראה משה כך, אמר: "עד כאן היה עלי לעשות!" א. מה מוסר השכל רצה מדרש זה ללמדנו? ב. מה הרמז שמצא המדרש לדברי אלה הפסוקים?