תפילת משה

הסבר מה המשותף לשתי תפילות אלה, ומה השונה?

נסה להסביר את השוני שבדברי הבקשה מתוך השוני שבאופי החטא של ישראל שם ופה!

מה הסיבה לשינוי הכינויים של ישראל בתפילה ההיא, ומה הסיבה שלא נשתנה כינויים ונשאר "העם הזה" גם בדברי ה' וגם בדברי משה?

השווה לפסוקנו גם-

בראשית ל"ז י"ט:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה"

בראשית ל"ז כ"ו:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ..."

(שים לב לשינוי הכינוי ליוסף).

וכן שמואל ב' י"ג ה:

"וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם..."

שמואל ב' י"ג י"א:

"וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי"

שמואל ב' י"ג י"ז:

"וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר:שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ"

שים לב לכינויים בהם הוא מכנה את תמר.

וכן ירמיהו ה' י"ד–ל"א

פסוק י"ד:

" הִנְנִי נֹתֵן דְּבָרַי בְּפִיךָ לְאֵשׁ וְהָעָם הַזֶּה עֵצִים וַאֲכָלָתַם"

פסוק כ"ג:

"וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה סָרוּ וַיֵּלֵכוּ"

פסוק כ"ו:

"כִּי נִמְצְאוּ בְעַמִּי רְשָׁעִים"

פסוק ל"א:

"הַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר וְהַכֹּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן וּמַה תַּעֲשׂוּ לְאַחֲרִיתָהּ"

הסבר מתי מכנה הנביא את ישראל בשם "העם הזה" ומתי יכנם בשם "עמי". מה רצונו להבליט על ידי שינוי זה?

מהו הכלל הסגנוני שתוכל לקבוע על פי כל הדוגמאות האלה?

ענה לשאלתו בעזרת דברי יחזקאל ל"ו י"ז–ל"ו.

(הסבר במה מחללים ישראל את שם קדשו בגויים – בפסוקים כ-כ"ג).

השווה לתפילת משה בפסוקינו את דברי ה' בהאזינו (דברים ל"ב כ"ו):

"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר"

ודברי הרמב"ן, שם:

והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כוחו בין משנאיו... אבל ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להיטיב או להרע. וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם האותות והמופתים, כי הוא אלוקי האלוקים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם (של ישראל), ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם... והנה תהייה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא יישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת עולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים.
ולכך הזכיר משה בתפילתו: "ויאמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכולת ה' להביא אל העם הזה אל הארץ וישחטם במדבר" – וה' יתברך הודה לו בזה, "ויאמר ה': סלחתי כדבריך".

איזה משני הפירושים הנ"ל הולך בעקבות ראב"ע ורשב"ם?

מה ההבדל בין שני הפירושים?

איזה משניהם נראה לך קרוב יותר לפשוטו של מקרא ומדוע?

פרש את המילים המסומנות בקו, והסבר מה הקושי בפסוקים הבאים, שאותו רצה ליישב?