וידוי מעשרות

ר' דוד הופמן, בפירושו לדברים:

בעצם מקומם של פסוקים אלה אחרי י"ז כ"ח.

פסוק י"ג

"בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת                וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי"

ספורנו:

ד"ה בערתי הקדש מן הבית: בחטאינו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מן הבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות, כאמרו (יחזקאל כ' כ"ו) "ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם". וזהו "וידוי מעשר" שהזכירו חז"ל.

ד"ה וגם נתתיו ללוי: טעם "גם" כטעם "אף על פי", כמו (רות א' י"ב) "גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים". אמר אם כן: "מודה אני כי גדול עוני, שגרמתי לבער הקודש מן הבית ואף על פי שנתתי ללוי וזולתו כמצותך, אני מתפלל שתשקיף השקפה לטובה במקום השקפה לרעה הראויה בעווני.  

פסוק י"ג

"וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי..."

רשב"ם:

ד"ה ואמרת לפני ה': כך ציוה הקב"ה, כדי שלא יאמר אדם לעכב מעשרותיו לשקר לפני הקב"ה.

בעל עקדת יצחק:

"ואמרת לפני ה' בערתי הקדש..." ירצה, שעם שנתינת המעשרות כבר תהיה תשומה אנושית, שמוה נדיבי עמים, לפרנס ענייהם בקרבם או המלמדים וכיוצא, כי היא מידה טובה מוטבעת במעולים שבאנשים, וכבר זכר זה הפילוסוף (= אריסטו) בפרק ט"ו מהמאמר השמיני מספר המידות - אמר, כי הזבחים הקדומים וההקהלות היו נעשים אחר אסיפת התבואות לתת המעשרות.
מכל מקום כוונת האל יתברך הוא, שתייחס המעשים כולם אליו ושאין אתה עושה, כי אם ללכת על פי יושר דרכיו והנהגותיו, כמו שקיבלת עליך במאמר (פרקנו, פסוק י"ז) "וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו";
וכל זה מה שיתבאר יפה בנוסח הוידוי מתחילתו ועד סופו: שזכר שלוש מצוות עשה במעשר, האחד "בערתי הקדש", השני "וגם נתתיו ללוי" – והוא עניין מעשר ראשון, ומצווה שלישית "ולגר וליתום ולאלמנה" – והוא מעשר עני. ועל שלושתן אמר "ככל מצותך אשר צויתני" ואמר "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי" – להורות על מה שאמרנו – כי הכל עשה מצד מצווה, לא באופן אחר. ואחר כך ג' מצוות לא תעשה "לא אכלתי" ו"לא בערתי" , ו"לא נתתי" – ולפי שלא תיפול עליהם (= על מצוות לא תעשה) מלאכת מעשה נאמר עליהם "שמעתי בקול ה' אלוקי" במה שמנעני מלעשות.
ואמנם להורות על מה שאמרנו, שלא היתה שם כוונה אחרת, אמר "עשיתי ככל אשר צויתני". והנה עם זה כבר היו אלה המצוות עשה ולא תעשה הוראה על כל המצוות כולן הנכללות בכלל עשה ולא תעשה והם כלל (תהלים ל"ד) "סור מרע ועשה טוב", בכולן יש להיזהר ולהישמר על ההשקפה הזאת.  

פרק כ"ח פסוק כ"ב

"יַכְּכָה ה' בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן..."

תרגום יונתן:      

דלקת: באישא דגמיט דדלקא מחיא (אש, שהעצמות מתקדחים, שהמוח שבהן מקדח).

חרחר: ובהרהורי דלוחי ציורתא דליבא (הרהור של פחד, שהוא כאב לב).

חרב: שלפת חרב.

רש"י:

שחפת יש אומרים שהם מיני חלאים. קדחת בכל יום. דלקת שלישית או רביעית (חום הנמשך 3 או 4 ימים). חרחר מגזרת "וחרה נחשתה" (יחזקאל כ"ד י"א), עניינו: שריפה מרוב חמימות והגוף הולך ודל. חרב מגזרת חורב (עניינו ייבשות מכוח החום). שדפון נפיחות, ויש אומרים הפוך, והטעם דקיק.

רשב"ם:

מיני חלאים הם.

שד"ל:

שחפת וקדחת בפרשת בחוקתי (ויקרא כ"ו ט"ז) נראה, שהם חלאים בתבואה וכן שדפון וירקון פירשם רש"י מכות התבואה וכן נראה בעמוס (ד' ט') וחגי (ב' י"ז) וכן בחרב אין ספק שאינו חולי באדם אלא לשון "חורב" והוא גורם הפסד תבואה.

וראה גם פירושי המלים במילונים (מדן, אבן-שושן, ועוד).

התיבות דלקת, חרחר באות בתנ"ך רק כאן, ואילו שחפת, קדחת רק עוד ב"קללה": בויקרא כ"ו ט"ז... והפקדתי עליכם בהלה את-השחפת ואת-הקדחת מכלות עיניים ומדיבות נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו איביכם.

מלבי"ם:

(בעקבות ספרא) השחפת, מכה ששוחף את הבשר ונוסף על זה תהיה קדחת חולי מחממת ומבערת ונוסף לזה מכלות עיניים באשר לא יקוה לרפואה רק למות וגם מדבת נפש של כל העומדים שם יתיאשו ממנו...

שד"ל:

בהלה לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה (ישעיה ס"ה כ"ג), אף כאן מכות שיפסידו יגיעכם בעבודת האדמה, והן השחפת והקדחת, והן מכות בתבואה לא בגוף, וזה מסכים עם מכלות עיניים ומדיבת נפש (שהעובד אדמתו מצפה לקצור ואינו קוצר) וגם וזרעתם לריק ארצכם... ועל הדרך הזאת יש לפרש גם בכי-תבוא.