איסור ריבית

בבא מציעא ע"ד ע"ב:

ואלו עוברין בלא תעשה: המלווה (בריבית) והלווה (בריבית) והעָרב והעדים, וחכמים אומרים: אף הסופר, עוברים משום (ויקרא כ"ה ל"ז) "את כספך לא תתן בנשך" ומשום (שם ל"ו) "אל תקח מאתו נשך" ומשום (שמות כ"ב) "לא תהיה לו כנושה" ומשום (שם) "ולא תשימון עליו נשך" ומשום (ויקרא י"ט) "ולפני עיור לא תתן מכשול"

פסוק ל"ה

"וְכִ יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ..."

רש"י:    

ד"ה והחזקת בו: אל תניחהו שירד ויפול, ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה? למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור – אחד תופש בו ומעמידו, נפל לארץ – חמישה אין מעמידין אותו.

פסוק ל"ו

"אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ"

כלי יקר:

מה שנאמר "אל תקח מאתו" משמע אבל מעשיר מותר ליקח? וכך בפרשת משפטים (שמות כ"ב כ"ד) נאמר "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך... לא תשימון עליו נשך"? לכן כתבה התורה דברים (כ"ג כ"א): ... "ולאחיך לא תשיך" – כל שהוא אחיך לא תשיך לו, ואף על פי שהלווה מרויח בזה. כי עיקר טעם איסור ריבית הוא לפי שהוא מסיר מידת הבטחון. כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה', לפי שהוא מסופק אם ירויח אם לא, אבל הנותן בריבית - רווח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה' יסור לבו. ומה שגם הלווה עובר בלאו, לפי שהוא מחטיא את המלווה ומסירו ממידת הביטחון, כנודע מדבר המלווים בריבית, שרובם מקטני אמנה ואבירי לב, הרחוקים מצדקה – מצד כי אין בטחונם בה'. וזה טעם איסור ריבית בכל מקום...

פסוק ל"ז

"אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ"

כלי יקר:

והזכיר לשון "נשך" ו"תרבית", כי אצל הלווה נקרא "נשך", כי הריבית דומה לנחש על דרך הנושך בעקבו הנותן שריטה קטנה והולך ומבצבץ ונופח על קודקודו, ומתחילה אין ניכר, עד עלות חמתו לאין מרפא. ואצל המלווה נקרה "מרבית", שמרבה הונו ורכושו...