"בקרובי אקדש"

עיין לתחילת הפרק גיליונות שמיני תשט"ו, תשט"ז, בייחוד לפסוקנו: תשט"ז שאלה ב.

פסוק ג'

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'
לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד"

רש"י:    

היכן דיבר? (שמות כ"ט): "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" אל תקרא "בכבודי" אלא "במכובדי". אמר לו משה לאהרן: "אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך. עכשו רואה אני שהם גדולים ממני וממך".

ראב"ע:

כבר אמר לי השם שהוא יראה קדושתו בקרובים אליו כטעם (עמוס ג') "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם". וכאשר אראה בם קדושתי, אז אהיה נכבד, ועל פני כל העם אֶכבד וייראו ממני.

רמב"ן, (אחרי הביאו את דברי רש"י הנ"ל בשינוי נוסחה "עכשיו אני רואה שהם קדושים ממני וממך"):

...לשון רש"י ממדרש רבותינו. ואם כן (כלומר: לפי פירוש זה) יהיה טעם "ונקדש בכבודי" שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי וידעו כי אני שוכן בו. ר"א (=ר' אברהם אבן עזרא) גם כן אמר "הוא אשר דיבר ה' לאמור" – כבר אמר לי ה' שיראה קדושתו בקרובים אליו "כטעם רק אתכם ידעתי"... (עד סוף דברי ראב"ע כנ"ל). ואם כן (=לפי פירוש זה של ראב"ע) – הוא דיבור ולא נכתב, כי השם הודיעו דרכיו, שכף המידה הזאת לפניו.
ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה, כי "דבר ה'" – גזרותיו ומחשבתו ועניין דרכיו, ו"הדיבור” ייאמר בכל אלה (קהלת ג'): "דיברתי אני עם לבי" – חשבתי מחשבה זו, וכן (יהושע ה'): "וזה הדבר אשר מל יהושע" - זה העניין. וכן (בראשית מ"ג): "על דבר הכסף המושב באמתחותינו", וכן (בראשית כ"ד ג'): "ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דיבר ה'" – גזר. וכמוהו (מלכים א' ט"ז ל"ו): "באבירם בכורו ייסדה ובשגיב צעירו הציב דלתיה, כדבר ה' אשר דיבר ביד יהושע".
והנה אמר משה: המקרה הזה הוא אשר גזר ה' לאמור אל לבו: "בקרובי אקדש", שלא יהרסו אל קדושתי "ועל פני כל העם אכבד" – שיהיו נוהגים כבוד במשכני.

1.

מה קשה לשלושתם בפסוקנו?

2.

מה הבדל בין שלושתם ביישוב הקושי?

3.

ההולך רש"י כאן באותה דרך שבה הלך בבראשית ל"ב י"ג ד"ה ושמתי את זרעך בשמות י"ד י"ב ד"ה אשר דיברנו בשמות ל"ב כ"ז ד"ה כה אמר ה' בדברים ה' י"ב ד"ה כאשר ציוך בדברים י"ב כ"א ד"ה וזבחת כאשר ציויתיך

4.

מהי הוכחת הראב"ע מעמוס ג' ב'?

5.

ההולך הראב"ע כאן בדרך שבה הלך בשמות י"ד י"ב ד"ה הלוא זה הדבר: איננו מפורש. רק ידענו כי כן היה. כי איך יאמרו לו בפניו דבר שלא היה. והדבר הזה הוא בכלל "ולא שמעו אל משה". ובשמות ט"ז כ"ג ד"ה ויאמר: כבר אמר לי השם כי אתם חייבים לשבות מחר, שלא תעשו מלאכה אפילו אוכל נפש.

6.

מה הקושי המשותף לפסוקנו ולבראשית כ"ד נ"א, וכיצד מיישבו הראב"ע שם?

7.

"כור הזהב" על הרמב"ן מגיה דברי הרמב"ן "שיהיה קדוש בעיני כל העם במכובדי" (במקום "וּבמכובדי" הכתוב בכל החומשים). התוכל להסביר הגהה זו?

8.

השווה דברי הרמב"ן כאן לדבריו בראשית א' ג'  ד"ה: ויאמר אלוהים יהי אור: מלת "אמירה" בכאן להורות על החפץ, כדרך "מה תאמר נפשך ואעשה לך" (ש"א כ ד), מה תרצה ותחפוץ, וכן "ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דיבר ה'" (להלן כד נא), כאשר רצה כי כן הוא הרצון לפניו... האם פירוש "אמירה" שם מזדהה עם פירוש "דיבור" כאן? ועיין גיליון בראשית תשי"ד שאלה ב.

9.

מה עניין מלכים א' ט"ז ל"ד למקומנו (הרמב"ן מביאו כדוגמה אחרונה), והלוא הפסוק ירמוז ליהושע ז' כ"ב, ומה אפוא הקושי המשותף לפסוקנו ולפסוק ההוא?

10.

השווה דברי הרמב"ן כאן לדבריו במדבר ט"ז ה' ד"ה ויאמר משה אל קרח - ..."וישמע משה ויפול על פניו", לדרוש את השם לדעת מה יעשה, ואז נאמר לו "בוקר ויודע ה'" וגו', ולא נזכר זה רק בסיפור משה לעם. וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדיבור השם אל משה ויקצר בסיפור משה, ופעם יעשה בהיפך, ולפעמים לא יזכיר האחד כלל, כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן שסיפר הכתוב המעשה במשה בעצמו, והוא נעשה על פי השם, כמו שאמרו (להלן לב לא) "את אשר דיבר ה' לעבדיך כן נעשה", וכתוב ביהושע (כב ט) "אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה". ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם, כעניין שאמר (להלן לד יג) "זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר ציוה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה", ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו (שבת פז), אינו נכון שיעשה משה דבר בחילוק הארץ אלא ברשות, כי הכל במצוות השם יעשה דכתיב "לאלה תיחלק הארץ" וגו'. האם הולך הרמב"ן בפירושו שם ובפירושו לבמדבר ל"ב ל"א המובא בקרח באותה הדרך שבה הוא הולך כאן, או בחר לו אצלנו דרך אחרת?

פסוק ג'

"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

אברבנאל:

נהפך לבו והיה כאבן דומם, ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאב על בנים, גם לא קיבל תנחומין ממשה, כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו.

שם עולם:

...ויש הבדל בין דממה ושתיקה; שתיקה מורה על הפסקה מדיבור, ותימצא גם בתנועות חיצוניות כמו שאמר (תהלים ק"ז) "וישמחו כי ישתוקו", אבל דממה מורה גם שקט הלב ומרגוע הנפש בפנימיות, שלא הרהר אהרן אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא כלל אלא צידק עליו את הדין.