חלקה הראשון של השירה

גיליון זה הוא השלמה לגיליון האזינו תש"ב שעסק אף הוא בחלק הראשון של השירה (בייחוד בפסוקים ה',ז',י') מפאת הקושי המיוחד של הפרשה מתעסק הגיליון גם השנה באותו החלק ואף חוזר על שתי שאלות של אשתקד (הראשונה והאחרונה).
מאותה הסיבה גם מרובות בו השאלות העוסקות בהבנה המילולית ובלשון השירה.

1.

נסה לחלק את השירה לפסקאות, וקרא בשם לכל אחת מהן!

2.

מהו הרעיון הכללי של השירה? נסה לנסחו בקיצור, במשפט אחד או שניים.

פסוק א'

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"

רש"י:

שאני מתרה בהם בישראל, ותהיו אתם עדים בדבר, שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים. וכן: ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה: אני בשר ודם, למחר אני מת. אם יאמרו ישראל לא קיבלנו עלינו הברית - מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם. ועוד, שאם יזכו - יבואו העדים ויתנו שכרם: הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם. ואם יתחייבו, תהיה בהם יד העדים תחילה: ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ואחר כך: ואבדתם מהרה, על ידי העובדי כוכבים.

רשב"ם:

להפרע מישראל אם יחטאו. כדכתיב ועצר את השמים וגו'.

ראב"ע:

כבר פירשתי בספרי כי מילת "האזינו" מגזרת אוזן, כאילו אמר הטו אוזן. וכבר הודעתיך שהגאון אומר כי טעם השמים המלאכים וטעם הארץ אנשי הארץ. או עדות הגשם היורד מן השמים והארץ תתן יבולה.
והנכון בעיני כי העיקר בעבור היות עומדים לעולם, וכן שמעו הרים גם אבן יהושע, ושם כתוב כי היא שמעה.
וכבר רמזתי לך על נשמת האדם שהיא אמצעית בין הגבוהים לשפלים והיא תדמה הכל על צורת היכלה. ואף כי להבין גם היושבת בהיכל. על כן תגביה השפלים ותשפיל הגבוהים.

שד"ל:

הקריאה הזאת מדרכי המליצה להגיד כי מה שהוא בא לדבר הם דברים שראוי שישמעו אותם השמים וכל צבאם והארץ ומלואה.

סדר את המפרשים האלה לקבוצות! במה שונה גישתו של שד"ל מגישת שלושת המפרשים הנ"ל?

פסוק ב'

"יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב"

ספורנו:

ד"ה יערף כמטר: הנה תורתי היא תערוף ותבוא בשטף כמטר, למבינים המוכנים לקבל מבוע מקור חכמה.

ד"ה תזל כטל: ונותנת גם כן כפי הנגלה ממנה איזו ידיעה להדיוטות שעם היותה מועטת היא טובה מאד כטל, באופן שהיא כשעירים עלי דשא שהמשכילים יביטו נפלאות ממנה. וכרביבים עלי עשב שגם ההדיוטות יקנו בה איזה מדע להכיר בו בוראם באופן מה. אם כן אתם ישראל שקבלתם אותה.

ראב"ע:

ד"ה כרביבים: ...והנה הטעם כפול, כדרך כל הנבואות, לחיזוק ועיקר הטעם שהתפלל משה שיהיו דבריו כטל וכמטר שלא ישובו ריקם, כי אם הרוו את הארץ, כי כן כתוב. והטעם שיכנסו דבריו בליבות השומעים כמעשה הגשם על הארץ להולידה ולהצמיחה.

1.

מה ההבדל העקרוני ביניהם בגישתם לפסוקי שירה בתנ"ך?

2.

הבא דוגמאות לפירוש "כפל עניין במילים שונות" בדרך שהולך בה ספורנו!

פסוק ג'

"כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא"

1.

באיזה מלשונות של "כי" יש לפרש פסוקנו?

2.

מה פירוש המושג "שם ה'" כאן? השווה רמב"ן, בראשית פרק י"ב פסוק ח': פירש אונקלוס שהתפלל שם, כמו קראתי שמך ה' מבור תחתיות (איכה ג' נ"ה). והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו ואלהותו לבני אדם, כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "ואברכה מברכיך", היה למוד ללמד ולפרסם האלהות. וכן אמר הכתוב (להלן "כו כ"ד) ביצחק כאשר הלך אל נחל גרר והובטח אל תירא כי אתך אנכי, שבנה מזבח "ויקרא בשם ה'". כי בא במקום חדש אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגוים ההם. ולא נאמר ביעקב כן מפני שהוליד בנים רבים כלם עובדי ה', והיתה לו קהילה גדולה נקראת עדת ישראל ונתפרסמה האמונה בהם, ונודעה לכל עם, וגם כי מימי אבותיו נתפרסמה בכל ארץ כנען. וכך אמרו בבראשית רבה (ל"ט ט"ז) מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה.

3.

מהו הקשר שבין פסוקנו לפסוק הבא?

פסוק ד'

"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ"

הרכסים לבקעה:

"פעל" ישמש להפעלה שהוא המעשה, ולשכר המעשה כגון (איוב ל"ד י"א): "פעל אדם ישלם לו" = שכר האדם; (ירמיה כ"ב י"ג): "ופעלו לא יתם" = שכרו; ונראה שכן משמעו כאן: תמים לשלם שכרו ותשלומיו, אינו מוותר ואינו מקפח, כי כל דרכיו משפט...

1.

מי מן המפרשים הבאים הולך בדרך א' ומי בדרך ב'?

רש"י:

ד"ה תמים פעלו: אף על פי שהוא חזק כשמביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין, כי תמים פעלו.

תרגום אונקלוס:

תקיפא דשלמין עובדוהי.

ראב"ע:

ד"ה תמים פעלו: כי כל מפעל פועל חסר, בעבור הצטרכו לאשר הוא למעלה ממנו, לבד מפועל ה' הנכבד והכל חוץ מיוצר הכל.

רשב"ם:

שירה זו לעד היא, לפיכך מדברת השירה אחר שיבוא לישראל פורענויות חטאתם. הצור תמים פעלו - בכל פורענות שהביא עליכם צדיק וישר הוא, כמו שמפרש והולך, שהטיב לכם מכמה עניינים והם: וישמן ישורון ויטוש אלוה עשהו.

2.

באר את דברי ראב"ע הנ"ל החל מן "כי כל מפעל" עד "השם הנכבד"!

3.

איזו משתי הדרכים מתאימה יותר להמשך הפסוקים?

פסוק ו'

"עַם נָבָל וְלֹא חָכָם"

רש"י:

עם נבל: ששכחו את העשוי להם.

ולא חכם: להבין את הנולדות שיש בידו להיטיב ולהרע.

ראב"ע:

ד"ה נבל: במעשיו.

ד"ה ולא חכם: בלב, והנה כלו חסר במחשבה ובמעשה.

רמב"ן:  

ששכחו הטוב שעשה להם, ולא חכם, להבין את הנולד, שיש בידו להטיב ולהרע, לשון רש"י. ואונקלוס תרגם עמא דקבילו אורייתא, עשאו מן נבל תבל (שמות י"ח י"ח), שפירש בו מלאה תלאה. יאמר, עם שנלאו בעשיית התורה, ולא יתחכמו שהיא לטוב להם כל הימים. וכן אמר בגוי נבל (פסוק כ"א) בעמא טפשא, שנלאו להיות חכמים או בעלי דת. ור"א אמר, נבל במעשה, ולא חכם בלב.
ולפי דעתי, העושה טובת חנם יקרא נדיב, ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, והוא שאמר (ישעיה ל"ב ה') לא יקרא עוד לנבל נדיב, כי הוא הפכו. ולכך אמרו על נבל הכרמלי (שמואל א' כ"ה כ"ה) כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו, כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר את כל אשר לו, והוא לא רצה לשלם לו גמול ויעט במלאכיו ויבזהו. וזהו טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מ"ב ח') לבלתי עשות עמכם נבלה, כי היו הם מלמדים זכות על מעשה השם הנכבד והנורא שהוא במשפט ואם ירע להם תראה נבלה.
ויתכן שיקרא כן בעבור שהוא נופל מבני אדם, כאשר יאמר כאלה נובלת עליה (ישעיה א' ל'), כמו נופלת עליה. ויקראו המתה "נבלה" שנפלה לארץ ומתה, כמו שאמר (שופטים י"ד ח') לראות את מפלת האריה.
אם כן יאמר הכתוב, הזאת תגמלו את השם על הטובות שעשה עמכם, עם נבל שהוא משלם רעה תחת טובה, ולא חכם לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת לא לאל, כענין שנאמר (איוב ל"ה ו'-ז') אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח...

1.

מה ההבדל בין "נבל" ובין "לא חכם" לפי רש"י, רמב"ן, ראב"ע?

2.

לשם מה נעזר הרמב"ן בפסוק איוב מ"ב ח', ואיך הוא מפרשו?

רק למתחילים

פרש את המילים הבאות לפי רש"י:

1.

פסוק ו': קנך שקנאך שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה.

2.

פסוק י"ז: שערום לא יראו מהם, לא עמדה שערתם מפניהם. דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה - כך נדרש בספרי. ויש לפרש עוד: שערום לשון ושעירים ירקדו שם, שעירים, הם שדים, לא עשו אבותיכם שעירים הללו.

3.

פסוק כ"ג: אספה אחבר רעה על רעה לשון ספו שנה על שנה, ספות הרוה, עולותיכם ספו על זבחיכם. דבר אחר: אספה: אכלה, כמו פן תספה.

4.

פסוק כ"ו: אפאיהם אמרתי בלבי אפאה אותם. ויש לפרש: אפאיהם, אשיתם פאה להשליכם מעלי הפקר. ודוגמתו מצינו בעזרא: ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה להפקר. וכן חברו מנחם. ויש פותרים אותו כתרגומו: יחול רוגזי עליהון. ולא יתכן, שאם כן הווה ליה לכתוב אאפאיהם, אחת לשמוש ואחת ליסוד, כמו: אאזרך אאמצכם במו פי, והא' התיכונה אינה ראויה בו כלל. ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא השנויה בספרי החולקת תיבה זו לג' תיבות: אמרתי אף אי הם אמרתי באפי אתנם, כאילו אינם שיאמרו רואיהם עליהם איה הם.

פסוק כ"ו

"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם"

רמב"ן:

ד"ה אשביתה מאנוש זכרם: גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל. והנה יאמר הכתוב, כי היה במידת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, לולי כעס אויב. ויורה זה, כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות, ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול יתברך, כענין שאמר ביחזקאל (כ' מ"א-מ"ד) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים, וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל, וכן נאמר עוד (שם פסוק ט') ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו'. ולכך הזכיר משה בתפילתו (במדבר י"ד ט"ו) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו', והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ') ויאמר ה' סלחתי כדברך.
והטעם בטענה הזאת, איננו כרוצה להראות כוחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כח מכוחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר. והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו, ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים: וזה טעם כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם (פסוק ל"ו), שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז, ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד, וכענין שנאמר (ישעיה ס"ג ח') ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו...

1.

כנגד איזו דעה מוטעית בהבנת פסוק זה נלחם הרמב"ן, ובמה הוא סותרה?

2.

הבא עוד פסוקים בתנ"ך (נוסף על במדבר י"ד המובא בדבריו) שבהם עלולים לטעות בטעות הנ"ל והמתבארים על ידי דברי הרמב"ן כאן.