התשובה

פסוקים א'-ג'

"וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה".

פרשה זו מתחילה בתנאי: והיה כי יבואו עליך... סמן את המילה המסיימת את התנאי ושאחריה מתחילה התוצאה.   עיין ראב"ע, בתוך כ"ט כ"ח: ד"ה הנסתרות: ...ובעבור שאמר וישליכם אל ארץ אחרת אמר כי אם תשוב אל ה' אף על פי שאתה חוצה לארץ השם ישיב שבותך. ועל דעת רבי יהודה המדקדק הראשון כי הוא יניח, והטעם ימצא מנוחה לנשבים ויתן להם רחמים ואמר כן ישוב ויקבץ. עיין מלבי"ם: הפרשה הזאת תצוה מה שיעשו בני ישראל אחרי שיבואו הברכות והקללות וגם יודיעם שכמו שבצאתם ממצרים היו חולים בחולי הנפש היתה רפואה להלך בדבר ולקבל התורה ובהָתֵם (כלומר ובהסתיים) הדברים האלה באה רפואתם ועתה שכבר ניתנה התורה ולא תוכל להיות הרפואה הזאת תהיה רפואתם הברכות והקללות. ובהתם כל הקללות אז ירפאו מחולי הנפש וישיבו אל לבם לראות איך ה' שוכן איתם בתוך גלותם. ועל ידי זה ישיגו חשק להבין דבר ה' ולקיים כל מצוותיו ויהיה להם צער על שרובי התורה אי אפשר להם לקיים עתה. וכאשר יראה ה' את התעוררותם לשוב אל ה' - ישוב להראותם את השגחתו וירחמם, אחר כך יקבצם מכל העמים...

פסוק א'

"וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ..."

השווה-

דברים פרק ד' פסוק ל"ט

"וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא..."

ישעיה פרק מ"ד פסוק י"ט

"וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ... לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי..."

פסוקנו נראה כחסר את משלימו. (כלומר: לא נאמר מהו הדבר אשר תשיב את לבבך.) מה המשלים החסר? (ענה על השאלה הנ"ל בעזרת אברבנאל וגם בדרך אחרת.)

אברבנאל:

והיה כי יבואו עליך הברכה, שתזכה בירושת הארץ ושפע הצלחות שהתקיים בהם בימי דוד ושלמה, ועם זה גם כן יבואו הקללות, שתמצא ארצך מרוחק מה ומרוחק גם כן מן האמת שנטלו ממך הטובות, הנה יהיה התקנה לך כהולכי הדרכים התועים ללכת היפך הראוי שישובו מאותה הדרך ובמקום שהפכת עורף לאלוקיך ונתרחקת ממנו, חשוב ללכת אחריו, ובזה הדרך תדרוך לו. וזה אמרו: "והשיבות אל לבבך". ואף כי לא תדע ללכת למול, הטה אזנך ושמע כי תמיד קולו קורא אליך וזה הוא "ושמעת בקולו" אשר יקרא לך, והתמיד ההליכה אל קול קריאתו הלוך וקרב עד שתגיע עדיו.

 

פסוק ג' 

"וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה"

רש"י:

ד"ה ושב ה' את שבותך: היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם.
ועוד יש לומר שגדול יום קבוץ גליות ובקושי כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, ואף בגליות שאר האומות מצינו כן ושבתי את שבות בני עמון.

ראב"ע, פרק כ"ט פסוק כ"ח:

ד"ה הנסתרות: ...ובעבור שאמר וישליכם אל ארץ אחרת אמר כי אם תשוב אל ה' אף על פי שאתה חוצה לארץ השם ישיב שבותך ועל דעת רבי יהודה המדקדק הראשון כי הוא יניח. והטעם ימצא מנוחה לנשבים ויתן להם רחמים ואמר כן ישוב ויקבץ.

דברי רש"י הראשונים ("ורבותינו דרשו מכאן") מקורם בגמרא מגילה כ"ט  וספרי בהעלותך י' ל"ה:

וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים שכינה עמהם משועבדת... וכן הוא אומר (ישעיה ס"ג) בכל צרתם לו צר. אין לי אלא צרת ציבור, צרת יחיד מניין? תלמוד לומר: (תהלים צ"א) "יקראני וענהו עמו אנכי בצרה" וכן הוא אומר: (שמואל א' כ"ז) "מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו".
ר' עקיבא אומר: אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאמרו. אמרו ישראל לפני המקום: פדית את עצמך. אתה מוצא שכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם... גלו לבבך שכינה עמהם שנאמר (ישעיה מ"ג) "למענכם שלחתי בבלה" גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר (ישעיה ס"ג) מי זה בא מאדום. כשהם חוזרים שכינה עמהם שנאמר (דברים ל') "ושב ה' אלוקיך את שבותך" - "והשיב" לא נאמר אלא "ושב".

1.

באר את הרעיון הצפון בדברי הספרי.

2.

היכן מצאנו בתורה רמז לרעיון זה?

3.

איך יש להבין את המילה "את" (ושב ה' את שבותך) בהתאם למדרש המובא ברש"י?

4.

איך יש לבאר את סדר המילים שבפסוקנו שאומר תחילה "ישיב ה' אתכם" למעמדכם הראשון, ואחר כך יאמר "ורחמך"? (שד"ל) (הערה: עיין "כהושעת אלים בלוד" - בסוף סדר הושענות, הבנוי על הספרי הנ"ל והמבאר את דבריו).

פסוק ו' 

"וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ"

רמב"ן:

ד"ה ומל ה' אלקיך את לבבך: זהו שאמרו (שבת ק"ד א') הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב, ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (ב' ט').
וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (ל"א ל'-ל"ב), הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו', כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו ביטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי. ולכך אמר עוד (שם פסוקים ל"ב ל"ג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי.
וכן נאמר ביחזקאל (ל"ו כ"ו-כ"ז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחוקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון. וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנ"א ב') והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת י"ב א'), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ, אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ.

1.

מהי השאלה העומדת לפניו ושאותה הוא מתרץ בראש דבריו (עד "והוא יעזור אותך")?

2.

כיצד מבאר הרמב"ן את הביטוי "מילת הלב"?