הברכות והקללות

דברים פרק כח

בתוכן הברכות והקללות ובסדר שבהן - נמצאת גם הקבלה, גם אי הקבלה.

נסה לבאר ולנמק את אי-ההקבלה שבהן:

הברכות

והקללות

1. פסוקים א'-ב'

פסוק ט"ו

(בתוכן!)

2. פסוקים ד'-ה'

פסוקים י"ז-י"ח

(בסדר!)

3. פסוקים ז'-ח'

פסוקים כ'-כ"ה

(בסדר!)

------------------------------------------------------------------------------------

(שים לב: בשאלה 1 יש לעמוד על כמה הבדלים: שינוי, יתר, חסר)

רמב"ן, ויקרא פרק כ"ו פסוק ט"ז:

ד"ה וטעם ואף אני אעשה זאת לכם: ... ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת, הגלות והגאולה ממנו. שכן תראה בתוכחות, שאמר (בפסוק הקודם) ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם, ואמר (שם) להפרכם את בריתי, והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים (פסוק ל'), כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות. והוא שאמר (פסוק ל"א) והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם, יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקיבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא.
והעונשים עליהם, חרב וחיה רעה ודבר ורעב, וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו (ל"ב כ"ד). ואמר בגלות (פסוקים ל"ד-ל"ה) אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה, שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות, וכן אמר הכתוב בגלות ההוא (דברי הימים ב' ל"ו כ"א) למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה. כן התרה בהם וכן הגיע אליהם, אם כן דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב.
והסתכל עוד בענין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות, ובזכירת הארץ (פסוק מ"ב), לא שימחול עונם ויסלח חטאתם, ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם. כי היה כן בעלותם מבבל, שלא שבו רק יהודה ובנימין והנלוים עמהם מעט, מקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות, בעבדות מלכי פרס.
וגם לא אמר שישובו בתשובה שלמה לפניו, רק שיתוודו עוונם ועוון אבותם (פסוק מ'), ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שהתודה דניאל (דניאל ט' ה'-ח') חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וסור ממצותיך וגו' למלכינו לשרינו ולאבותינו, וכתיב (שם שם טז) כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה, וכן נחמיה התודה (נחמיה א' ה'-י"א), ועזרא אמר (שם ט' ל"ד) מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך, הרי כי כולם למדו מן התורה שיתוודו עוונם ועוון אבותם. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו.
אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו. כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה. ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל, אבל אמר, (דברים כ"ח ט"ו) והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו. אמר, כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט' ב') שבית ראשון מפני מה חרב, מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן, שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני, כמו שהעידו במסכת יומא שם (כ"א ב').
ואמר בקללות (דברים כ"ח מ"ט) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד, ואמר שם אל גוי אשר לא ידעת (שם פסוק ל"ו), גוי אשר לא תשמע לשונו (שם פסוק מ"ט), מפני רוב רחוקם מארצנו. ולא כן בדברי הברית הזאת, כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד, ויחוס ישראל משם היה ויודעים לשונם, כענין שנאמר (מלכים ב' י"ח כ"ו) דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו.
וכן והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כ"ח ס"ד), הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. ואמר (שם פסוק ס"ח) והשיבך ה' מצרים באניות, ובגלותנו זה היה, שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר הרומיים. וכן מה שאומר שם בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות (פסוק ל"ב), בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי (שם פסוק מ"א), איננו הגלות שגלו אבות ובנים רק השבי ההוא לבנים לבדם, והאבות נשארים בארץ, ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלמה, אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם.
וכן ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא (שם פסוק מ"ח), היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו, ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד, ולוקחים גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע בספרים.
ועוד ראיה, שאמר (שם כ"ח ל"ו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי, ועל הליכתו שם נחרב הבית, ולא אמר הכתוב "המלך אשר ימלוך עליך", אבל אמר "מלכך אשר תקים", רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך, ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מ"א א'). וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה...

מה בין הקללות שבפרשת בחוקותי לקללות שבפרשתנו לפי דעתו?

מהן הוכחותיו?

רמב"ן, פסוק מ"ב:

ד"ה הצלצל: ... ודע כי ההוכחות במארה ובמהומה ודע, כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות, הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן. אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ, כאשר אמר (פסוק ל"ו) יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים, והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם. ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק ל"ח) זרע רב תוציא השדה וגו', ואלה התוכחות בהיותם בארץ, כי כן יאמר אחריו (פסוק ס"ג) ונסחתם מעל האדמה, שהוא הגלות.
ועל דעתי גם זה מרמיזותיו, אמר יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת, על לכת אגריפס המלך לרומי. גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס, והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתים, והיו למשל ולשנינה בכל העמים, שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמתם. ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ, וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאד, ואז נתקיים מה שאמר (פסוק מ"ח) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו'.
ואמר ישא ה' עליך גוי מרחוק (פסוק מ"ט), כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות, והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים שלכדו גם חומות ירושלים ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה, והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם. וכאשר נלכדה גם היא אז נתקיים ונסחתם מעל האדמה.
ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים, ונתקיים (פסוק ס"ד) והפיצך ה' בכל העמים וגו'.
והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות, וכן והיו חייך תלאים לך מנגד (פסוק ס"ו) מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד. והנכון, שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חרבן הבית השני, כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי, על כן אמר אחריו (פסוק ס"ח) והשיבך ה' מצרים באניות, שהיה זה כאשר כלו להוציאם מן הארץ. ורבותינו אמרו (פתיחתא דאסתר רבה), ולמה למצרים לפי שכיעור ורע לעבד כשהוא חוזר לרבו הראשון. אם כן, הזכיר מצרים דרך תוכחות.
אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם שרחמיו עלינו, כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו (ויקרא כ"ו מ"ד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם...

1.

מה הקושי בסדר התוכחות בפרשתנו שברצונו לתרצו וכיצד הוא מתרצו?

2.

השווה את סוף דבריו הנ"ל: "אבל אחרי היותנו בגלות" עד "כי אני ה' אלוקיכם" לדברי אברבנאל:

ואם היות שכתב הרמב"ן אחרי היותנו בגלות לא נתקללו מעשי ידינו וכו'. אינו כן חוץ מכבוד תורתו שעם היות שבגלות פעמים רבות מצאנו מנוח לכף רגלינו בעמל ידינו ובסחורה, הנה בעבודת האדמה אשר בה יברך הגבר בהיותנו בגלות תמיד נתקללה ארצנו, עד אשר מפני זה נמנעו היהודים מכל עבודת האדמה בכל מקום אשר דרכה כף רגליהם וכל שכן בארץ הנבחרת שמיום צאת ממנה השכינה פנה זיוה, פנה הודה, פנה הדרה והארץ לא נתנה יבולה בימי קדם, עד שמפני זה יעד הנביא יחזקאל (ל"ז) לימות המשיח: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל". לכן אומר כאן שאחרי החורבן גם שיהיו כשאר העמים בעבדם עץ ואבן לא יהיה כוחם בעבודת האדמה, כי לא יתברכו בה כמוהם. וכאמר הנביא (הושע ט'): אל תשמח ישראל אל גיל בעמים, כי זנית מעל אלוקיך... גרן ויקב לא ירעם...

מתוך דברי שניהם נובע הבדל רב בהערכת חיי הגלות. מהו ההבדל הזה?

שאלה קשה שאלה קשה ביותר