איסור ריבית

הערה: גיליון זה הוא המשך לגיליון בהר-בחקותי תש"ב, שעסק בחלקו הראשון של פרק זה: שמיטה ויובל.
גיליון זה עוסק בשאלה זו בפרק כולו, בשאר השאלות בעניין ריבית (ל"ה-ל"ט).

עצה טובה: לטעם איסור ריבית קרא רש"ר הירש שמות כ"ב כ"ד (ויקרא כ"ה ל"ו).

תוספתא, ערכין ה' הלכה ה' מסכת ערכין ל' ב', מסכת קידושין כ' כ"א:

אמר ר' יוסי בר' חנינא: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית. כיצד? אדם עושה מלאכה בפירות שביעית, התחיל מוכר מטלטליו שנאמר (כ"ה י"ד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך.
לא הרגיש – (רש"י: לא שם לבו לפורענות הבא עליו לחזור בו מעבירה שבידו) התחיל למכור שדה אחוזתו, שנאמר (כ"ה): כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו.
לא באת לידו (רש"י: לא בא בידו הרהור תשובה עד שבא לכל אלה) עד שמכר את ביתו, שנאמר (כ"ט) ואיש כי ימכור בית מושב...
לא באת לידו – עד שלוה בריבית, שנאמר (ל"ה) כי ימוך אחיך ומשה ידו... אל תיקח מאתו נשך ותרבית.
לא באת לידו – עד שמוכר את עצמו, שנאמר (ל"ט) וכי ימוך אחיך ונמכר לך.
ולא לך אלא לגר שנאמר (מ"ז) ונמכר לגר.
ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר (מ"ז) ונמכר לגר תושב.
משפחת גר – זה נכרי.
כשהוא אומר "לעקר" – זה הנמכר ונעשה משרת לעבודה זרה עצמה.

1.

מהו הרעיון הכלול במדרש זה?

2.

מהי דרך הדרוש שבה משתמש ר' יוסי?

3.

הידועות לך עוד דוגמאות לדרש הבנוי בדרך זו?

פסוק ל"ה

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ"

השווה את פסוקנו לפסוק כ"ה ולפסוק ל"ט. למה נאמר בפסוקנו "ימוך... ומטה ידו" ובשני הפסוקים האחרים נאמר "וכי ימוך אחיך", בלי תוספת המילים המסומנות בקו? ועיין רש"י, פסוק ל"ה: ד"ה והחזקת בו: אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור: עודהו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ - חמישה אין מעמידין אותו.

1.

ראב"ע, פסוק ל"ה: ד"ה וחי: כמו יחיה. מה קשה לראב"ע?

2.

ספורנו, פסוק ל"ו: ד"ה אל תקח מאתו: כי זה דרך נאות להקימו כשתלווהו בלי נשך ותרבית. מה קשה לספורנו?

3.

רש"י, פסוק ל"ו: ד"ה נשך ותרבית: חד שווינהו רבנן ולעבור עליו בשני לאוין. מה קשה לרש"י?

4.

רש"י, פסוק ל"ח: ד"ה אשר הוצאתי: והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל בריבית ואומר של נכרי הם. דבר אחר: אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על מנת שתקבלו עליכם מצוותי אפילו הן כבדות עליכם. מה קשה לרש"י?

פסוק ל"ו

"אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ"

פסוק ל"ז

"אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ"

כיצד מבארים הבאור, הירש והעמק דבר את הכפל שבין הפסוקים ל"ו-ל"ז?

הבאור:

לפי פשוטו מקרא זה מדבר שהלווהו סתם כסף או פירות, ולא התנה עמו שיתן לו נשך או תרבית, וכשפורע הלווה ורוצה ליתן לו מרצונו נשך או תרבית, הזהיר שאל יקחהו ממנו; והכתוב הסמוך מדבר שאל יתן לו כספו בנשך, שלא יתנה כך עמו, ואם התנה עובר בלאו, אף על פי שלא פרע ולא כלום...

רש"ר הירש:

אין האיסור חל רק על לקיחת הנשך – כנראה מתוך פסוק ל"ה – אלא נתינת הכסף על מנת שיפרענו בנשך וריבית – שימת הנשך עליו עצמה – היא עבירה על איסור תורה.

העמק דבר, פסוק ל"ז:

ד"ה את כספך לא תתן: לפי הפשט קאי על הלווה שגם הוא מוזהר שלא יתן כספו בשביל נשך ואכלו בשביל מרבית.

פסוק ל"ו

"וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ"

מה בין רש"י (שתי דעות) ובין הבאור בפירוש מילים אלה?  באר את הביטויים ברש"י: 1) תולה מעותיו בנכרי 2) דבר המסור ללבו של אדם.

רש"י:

לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הריבית וקשה לפרוש הימנו ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הוצרך לומר ויראת מאלהיך (בבא מציעא ס"ב) או התולה מעותיו בנכרי כדי להלוותם לישראל בריבית - הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר ויראת מאלהיך.

הבאור:

לפי שלא הלווהו על מנת שיתן לו ריבית אלא מטוב לבבו, יורה לעצמו היתר לקחת אותו בשעת תשלומים, כשיתן לו הלוה ריבית מרצונו ודעתו, ולא יירא אדם שיגנהו בשביל זה, אמר "ויראת מאלוקיך" שיפרע ממך אם תעשה כן.

פסוק ל"ו

"וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ"

ספרא:

זו דרש בן פטורי: שניים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים, אם שותהו אחד – מגיע לישוב. ואם שותים אותו שניים – שניהם מתים. דרש בן פטורי: ישתו שניהם וימותו, שנאמר "וחי אחיך עמך".
אמר לו ר' עקיבא: "וחי אחיך עמך" – חייך קודמים לחיי חברך.

בבא מציעא ס"ב א', בשינוי גרסא:

...אם שותים שניהם – מתים. (רש"י: בצמא, שאין מספיק לשניהם) דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא ר' עקיבא ולמד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חברך.

1.

הסבר את השקפת כל אחד משני התנאים ואת נימוקיה!

2.

כיצד הגיעו למסקנות מתנגדות על יסוד אותו פסוק עצמו?