מכת ברד

עיין גם גיליון וארא תשכ"ג.

פסוק י"ד

"כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ"

רש"י:

ד"ה את כל מגפותי: למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות.

ופירשוהו מפרשי רש"י:

ר' יהודה בר' אליעזר, (חיבר פירושו של רש"י בשנת ה' אלפים ע"ז 1316):

גרסינן "בכורות" בשורוק בוי"ו והיא מכת הברד ונקרית כן לפי שלא היתה מכה אלא בדבר האביב כמו שנאמר "והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב"... כן פירש רבינו תם מאורליאנס.

ספר הזכרון, (ר' אברהם בר' שלמה בקראט ממגורשי ספרד, חבר ספרו בטוניס רס"ז):

הואיל וקרא מכת הברד "כל מגפותי" למדנו שמכת הבצורת שקולה נגד כל המכות, וידוע הוא שהברד הוא סיבת הבצורת, כדכתיב "ואת כל עשב השדה הכה הברד". והנוסחאות שכתוב בהן "למדנו מכאן שמכת בכורות"... טעות סופרים היא, דמכת בכורות מאן דכר שמה.
ולא יקשה עלייך מה שמקשים כדי לקיים נוסחת בכורות איך כתב הרב שמות ד' כ"ג ד"ה הנה אנוכי הורג: "היא מכה אחרונה ובה התרהו תחילה מפני שהיא קשה" ובכאן אומר שמכת הבצורת שקולה כנגד כל המכות, דהא לא קשיא, שבכאן הוא מדבר כפי האמת, הואיל וקראה הכתוב "כל מגפותי" נראה בודאי שמכה קשה היא ושקולה כנגד כולם, ושם דיבר כפי דעת הבריות, שאין דבר אצל כל באי עולם מר ממות ולכן התרהו בו תחילה כדי ליראו...
ועוד שאין לדקדק אחר מדרשות כאלה ולא להקשות מזה לזה.

ר' עובדיה מברטנורא:

ולי נראה "מכת בכורות" ממש. והכי קאמר: כי בפעם הזאת, אילו הייתי רוצה, הייתי שולח אל לבך את כל מגפותי, ר"ל מכת בכורות, שהיתה נוגעת ללבו של פרעה שהיה בכור (כמו שפירש רש"י בפרשת בא)...

פסוק כ'

"הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ"

משך חכמה, (ר' מאיר שמחה כהן מדווינסק):

יתכן להיות לפי שאמר משה בדבר ה' יתברך (י"ט) "ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו" ועבדי פרעה היו מזהירים שלא יניחו לאדם אשר בשדה ולמקנה לכנוס אל הבתים, כדי שלא להאמין למשה, לכן אמר: המצרי הירא את דבר ה', שהיה מאמין בדבר ה' יתברך והיה ירא מדברו יותר ממה שהיה ירא מעבדי פרעה, הניס את מקנהו וכו'.

1.

פסוק ל"א "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל" פסוק ל"ב "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" ראב"ע: ד"ה והפשתה והשעורה: סיפר הכתוב מה שאירע. והנה התברר ממילת "נוכתה", גם "נוכו" כי שרש מכה – נכה, כמו (איוב ל"ג כ"א) "ושופו עצמותיו לא רואו". ראב"ע, פירושו הקצר לספר שמות: ד"ה נוכו: כמו (איוב ל"ג) "ושופו עצמותיו לא רואו" מהבנין שלא נקרא שם פועלו. ובהראות זה הנו"ן לאות כי המובלע בכ"ף "מכה" הוא הנו"ן כמשפט חבריו. א. מה רצה להוכיח בעזרת הפסוק מאיוב? ב. מהו הבנין שלא נקרא שם פועלו? ג. "ובהראות זה הנו"ן" - איזה נו"ן הוא הנראה? ד. הסבר את המילים "המובלע בכ"ף "מכה" הוא הנו"ן". ה. מי הם "חבריו"?

2.

רמב"ן: ד"ה והפשתה והשעורה:... ועל דעתי שהם דברי משה אל פרעה שאמר להם: ידעתי כי טרם סור המכות תיראון, ואחרי כן תשנו באיולתכם, אבל הפשתה והשעורה נוכתה, והחטה והכוסמת שהן לכל חיתכם לא נוכו במכה הזאת, והן ביד אלוהים לאבד אותם מכם, אם תשובו ותחטאו לפניו. רמז להם למה שאמר (י' ה') "ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד". ר' אליעזר אשכנזי, מעשי ה' פרק י"ג: ולענין מה שנאמר "והפשתה והשעורה נוכתה" שכתב הרמב"ן שמה שנאמר "והחטה והכוסמת לא נוכו" הוא המותר שהותיר הברד, אין הדברים כן. שהרי בהדיא נאמר שאכל הארבה את כל פרי העץ. אבל לדעתי יראה לומר בישוב הדברים, שודאי הדברים האלה היו דברי משה אל פרעה, כי אחרי שאמר לו (ט' ל'): "טרם תיראון מפני ה' אלוקים", שהיה מוכיח אותו על קושי ערפו, אמר לו, שהפשתה והשעורה הוכו לקשיותם, והחטה והכוסמת לא הוכו לרכותם, כפירוש רש"י כי "השעורה אביב – ביכרה ועמדה בקשיה", וכן הפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה, ופירש גם כן "כי אפילות הנה" – רכות ויכולות לעמוד; ובזה היה רומז לפרעה ומוכיחו, שלא יהא קשה עורף, שהפשתה והשעורה לקשיותם הוכו, והחטה והכוסמת הרכים לא הוכו. וכבר אמרנו שלפי מה שפירש הרמב"ן שלא היה כאן רק הודעה שעדיין נשאר במה להכותם, אם כן – לא היה צריך לתת טעם, למה אלה הוכו, ולא היה צריך לומר רק מה שלא הוכה. אמנם כאשר אמרנו אנחנו הוא נכון מאד, שעיקר אמירתו לפרעה היה הטעם לרמוז לו, שהקשה הוכה והרך לא הוכה. א. מה הקושי שבפסוקנו? ב. במה שונה דעתם של שני הפרשנים האלה מדעתו של הראב"ע שהובאה לעיל? ג. מה ההבדל בין פירוש הרמב"ן ובין פירוש ר' אליעזר אשכנזי? ד. מה היא טענת ר' אליעזר אשכנזי נגד דעת הרמב"ן ומהי ראייתו מן הפסוק י' ט"ו?