פרשת המקלל

פסוק י'

"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית"

1.

כיצד מבארים רש"י, ראב"ע, רמב"ן, שד"ל, את סמיכות הפרשיות?

2.

באר את הדעות השונות המובאות בדברי רש"י.

3.

באר את הביטוי "דברים אשר לא כן" בפירושו של ראב"ע.

רש"י:

ד"ה ויצא: מהיכן יצא? רבי לוי אומר מעולמו יצא, רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא לגלג ואמר ביום השבת יערכנו - דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה.
ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחוייב בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן אמרו לו מה טיבך לכאן אמר להם מבני דן אני אמרו לו (במדבר ב') איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגידף.

ראב"ע:

ד"ה ואיש הישראלי: ...ולא נדע למה נסמכה זאת הפרשה, אולי דבר המקלל דברים אשר לא כן בעבור הלחם והשמן והקרבנות.

רמב"ן:

ד"ה ויצא בן אשה ישראלית: טעמו "ויצא בתוך בני ישראל", וכן ויצא בתוך העיר (אסתר ד' א'), כי יצא מביתו או ממקום מושבו אל העיר, וכן זה יצא מאהלו או ממקומו ובא בתוך העם וינצו שם. וטעם במחנה. כי היתה המריבה במחנה, ושמעו רבים ותפשו בו ויביאו אותו אל משה האהלה. וטעם הזכיר זה בכאן, כדברי האומר מפרשה של מעלה יצא (ויקרא רבה ל"ב ג'), כי חטא בשפתיו על אשי ה' והוכיחו האיש הישראלי, וינצו שניהם, ויחר אפו וקילל בנפשו.

שד"ל:

אחר שהשלים המצוות שהן בעבור כבוד שמו יתברך (הקרבנות והחגים ומשפטי הכהנים) סיים בענש המקלל את השם שהוא הקצה האחרון המתנגד לכל המצווה עד כאן. והנה עד כאן לא בא שום ציווי על זה (כי שמות כ"ב כ"ז "אלהים לא תקלל" הוא על הדיינים), כי אין להעלות על הדעת שאיש מישראל יקלל את ה', ומעולם לא היתה התורה מזהרת על זה, אלמלא המקרה שקרה, כי בן איש מצרי עשה התועבה הזאת, ואחר שקרה המקרה, באה עליו האזהרה, ונכתב כאן לסיים כל המתייחס לקדושת ה'.

פסוק י'

"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי"

ראב"ע:

ד"ה ואיש הישראלי: כמו לאיש העשיר (שמואל ב' י"ב ד') את יום השביעי (בראשית ב' ג').

מה קשה לו, ומה רצה להוכיח על ידי שני הפסוקים?

פסוק י"א 

"וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן"

מה פירוש המילה "ויקב" לפי: תרגום אונקלוס, תרגום יונתן, רש"י, רשב"ם וראב"ע? מה טעם מבכר ראב"ע את פירושו הראשון על השני?

תרגום אונקלוס:

ופריש.

תרגום יונתן:

וחרף.

רש"י:

כתרגומו ופריש (סנהדרין פ"ז) שנקב שם המיוחד וגידף, והוא שם המפורש ששמע מסיני.

רשב"ם:

הזכיר את השם ואחר כך בירכו.

ראב"ע:

יש אומרים שפירושו "ויפרש" כמו אשר פירש ה' יקבנו (במדבר א' י"ז) אשר נקבו בשמות. ויש אומרים שהוא כמו "מה אקוב" (שם כ"ג ח') והראשון קרוב לפי דעתי.      

פסוק ט"ו

"וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱ-לֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ" 

פסוק ט"ז

"וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת"

לכאורה נראה שיש סתירה בין הפסוקים ט"ו וט"ז. מהי הסתירה, וכיצד מיישבים אותה רש"י, רשב"ם, ראב"ע, עקדת יצחק?

רש"י, פסוק ט"ו:

ד"ה ונשא חטאו: בכרת כשאין התראה.

רשב"ם, פסוק ט"ו:

ד"ה איש כי יקלל אלהיו: סתם בכינוי בלא פירוש שם המובהק ומפרש ה' המובהק יתברך שמו. ואחר כך מקללו.

פסוק ט"ז:

ד"ה מות יומת: לפי פשוטו יש לפרש כן.

ראב"ע, פסוק ט"ז:

ד"ה כל העדה: ...ויש אומרים כי יקלל אלהיו בסתר. והנכון שמילת אלהים שם התואר והמלאכים יקראו אלהים וכן הדיינים ומי יוכל לדעת מה יש בלב המקלל אך אם יפרש השם הנכבד שאינו שם התואר ולא יתערב עם שם כי הוא לבדו והנה הטעם בעת שיקלל אם יפרש השם יומת בנקבו שם כאשר עשה בן המצרי ולמען כבוד השם לא נזכר...

(שתי דעות!)

עקדת יצחק:

והטעם כי איש איש מכל אישי המין מאיזה עם שיהיה אשר יקלל אלהיו מפורסם הוא שישא חטאו, כי הוא עוון פלילי לפי דתו; לכן נוקב שם ה' הגדול והנורא מות יומת.

פסוקים י"ז-כ"ב    

"וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן. כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת. מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"

למה נסמכה פרשה זו לפרשה הקודמת? לפי ראב"ע, ספורנו ובאור.

ראב"ע, פסוק ט"ז:

ד"ה כל העדה: ...ויתכן שהכו אלה הנצים זה את זה על כן נכתבה זאת הפרשה וכבר הזכירה רק הוסיף כגר כאזרח יהיה והחל כי יכה כל נפש אדם בזדון ולא במלחמה מגר או אזרח.

ספורנו, פסוק י"ז:

ד"ה ואיש כי יכה: בהיות קללת אלהים אצל קצת האומות דבר נקל מאוד כאמרו והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו וכאמרם ז"ל (סנהדרין) השומע אזכרה וכו' שאם אין אתה אומר כן נתמלא כל הבגד כלו קרעים ועם זה נראה שיהיה דיבור המקלל בזה דיבור בטל בהיות כל קללה נמנעת במציאות האל יתברך. באר הטעם ואחר כי אמנם הפעול הרע כאשר יהיה נעשה בנושאים מתחלפים אף על פי שהוא פועל אחד בעצמו יתחלף ענשו כפי חילוף אותם הנושאים עד שיהיה העונש בהיות החטא באיזה נושא עונש בגוף או עונש מיתה וכאשר יהיה בנושא אחר למטה ממנו יהיה העונש ממון. ועל זה נתן שלושה ראיות: אחד בהורג שההורג נפש אדם היה חייב מיתה וההורג בהמת חברו חייב ממון בלבד. שנית בחובל, שהחובל אדם היה ראוי ליענש בגוף לולי חסרון יכולתנו לצמצם כמו שקבלו רז"ל (בבא קמא פרק החובל) והוצרך לענשו ממון. ועם כל זה הנה הממון רב שחייב במחמשה דברים כמו שקבלו הם ז"ל ומכה בהמה יהיה ענשו ממון מועט. שלישית בחובל אדם, שחובל באביו ובאמו חייב מיתה וחובל באדם אחר חייב ממון. ואין צריך לומר מכה בהמה בזה האופן שיהיה ענשו מועט מאוד. ולא הזכיר קללת אביו ואמו כי היא בלי דומה לזאת הקללה שהוא דיבור בטל לגמרי ולא כן קללת האב.

באור:

לפי שהשוה כאן כבוד המקום לכבוד בשר ודם שעל מברך השם חייב סקילה ועל מקלל אביו ואמו חייב סקילה, בעבור כבוד הצלם שהם שותפים ביצירתו – סמך לו דין מכה אדם, יהיה מי שיהיה, חייב מיתה ומכה שאר בעל חי אפילו של חברו אינו אלא תשלומין, לימד בלבנו כבוד צלם האדם וגדולתו.

פסוק י"ט

"וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ"

ראב"ע:

ד"ה כן יעשה לו: ואמר שמשון כן עשיתי להם. והגאון הביא ראיות משיקול הדעת כי לא יתכן להיות שבר תחת שבר כמשמעו כי הראשון בא בלא כוונה ואיך יתכן לעשות שבר כמוהו, ואם הוא במקום מסוכן הנה ימות, וכן בעין ומי שסר שלישית אור עינו איך יוכל לעשות כן בעין החובל. על כן דברי הקבלה אמת כי פירוש כל אלה שיש עליו כופר וראוי להוציא עינו אם לא יפדנו ואם טענו עלינו אם היה החובל עני, ותשובתנו כי על הרוב דיבר הכתוב ושמא יעשיר העני גם זאת התשובה על הטוענים אם היה חובל העין עיור.

דברי ראב"ע כאן הם קיצור דבריו שמות פרק כ"א פסוק כ"ד ד"ה עין.

עיין שם והשווה למקומנו:

ראב"ע, שם:

אמר רב סעדיה, לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם הכה עין חברו וסרה שלישית אור עיניו איך יתכן שיוכה מכה כזרת בלי תוספת ומגרעת. אולי יחשיך אור עינו כולו. ויותר קשה הכויה והפצע והחבורה, כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות ואין הדעת סובלת. אמר לו בן זוטא: והלא כתוב במקום אחר כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו (ויקרא כ"ד כ'). והגאון השיב לו יש לנו בי"ת תחת על. והנה טעמו כן ינתן עליו עונש. ובן זוטא השיב לו כאשר עשה יעשה לו (שם פסוק י"ט). והגאון השיב הנה שמשון אמר כאשר עשו לי כן אעשה להם (שופטים ט"ו י"א). ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים רק גמולם השיב להם. ובן זוטא השיב אם היה המכה עני מה יהיה ענשו. והגאון השיב אם עיור יעוור עין פקח מה יעשה לו. כי העני יתכן שיעשיר וישלם רק העיור לא יוכל לשלם לעולם. והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצוות התורה פירש שלם אם לא נסמוך על דברי חז"ל, כי כאשר קיבלנו התורה מן האבות כן קיבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם. והנה יהיה פירוש 'עין תחת עין' ראוי להיותו עינו תחת עינו, אם לא יתן כפרו. ואמר הגאון כי יש שן שהעונש שלו מעט אם יהיה המוכה נער. כי אם יכרת עוד יחליף. והזכיר היד כי היא בעלת מלאכה והזכיר הרגל שהיא יותר קשה מהיד.

1.

מהי הדעה שבה נלחם רב סעדיה גאון?

2.

מה רצה רב סעדיה גאון להוכיח בעזרת הפסוק שופטים ט"ו י"א?

3.

מהן יתר הוכחותיו?

בטעם "ברכת השם" כתב ספר החינוך:

משרשי המצוה בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השם לטובה ובו נעשה אדם, והוא הדיבור שנבדלו בו ממין הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפץ בטובתנו, וכל דיבור ודיבור הגורם מניעת הטובה מאיתנו – יבוא כנגד חפצו ברוך הוא.

ספר אורות המצות:

וטעם מצוה זו גלוי וידוע שאף על פי שאין ה' יתברך מתפעל מזה, כי הוא מקור הברכות, מכל מקום במה שהעיז פניו רשע זה לברך את ה' פורק עול מצות המקום מעל צוארו וראוי לעונש גדול, כאשר בא מבואר (ויקרא כ"ד) ונוקב שם ה' מות יומת, ואינו ראוי לעונש זה מפני מה שעשה, כי אין ה' יתברך מתפעל מזה – כאשר אמרנו – אלא מפני מה שעתיד לעשות, כדרך מי שמקלל במלכו, שלא יחוש לכבודו ולא יפנה למצותו.

באר את ההבדל שבין ההשקפות הנ"ל בטעם מצות לא תעשה זו!