חטא נדב ואביהו

1.

מה היה חטא בני אהרן, אשר עבורו נתחייבו מיתה לפי ספרא, רש"י, רשב"ם, באור?

2.

בעקבות איזו מן הדעות שבספרא הולך הרשב"ם, ובעקבות איזו מהן הבאור?

ספרא (י"ז):

באותה שעה קפצה פורענות של נדב ואביהוא. ויש אומרים מסיני נטלו את שלהם. כיוון שראו את משה ואהרן שהיו מהלכים תחילה והם באים אחריהם וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב לאביהוא: עוד שני זקנים מתים ואנו ננהג את הקהל, אמר הקב"ה: מי קובר את מי? הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל.

דבר אחר: כיוון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהוא: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש? מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קודש הקדשים שנאמר: ויקחו שני בני אהרן וכו'... 

ויקחו שני בני אהרן: אף הם בשמחתם, כיוון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה ויקחו וכו'.

רש"י:

ד"ה ותצא אש: רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך שהיה לו בן בית וכו' כדאיתא בויקרא רבה.

רשב"ם, פסוק א':

ד"ה ויקחו שני בני אהרן איש מחתתו: קודם שיצא האש מלפני ה' כבר לקחו איש מחתתו להקטיר קטורת לפנים על מזבח הזהב שהרי קטורת של שחר קודמת לאיברים ונתנו בהן אש זרה אשר לא ציוה אותם משה ביום הזה שאף על פי שבשאר ימים כתיב ונתנו אהרן הכהן אש על המזבח, היום לא ציוה. ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט לפי שהיו מצפים לירדת אש גבוה ולא טוב היום להביא את זה כדי להתקדש שם שמים שידעו הכל כי אש בא מן השמים. כמו שאמר אליהו: ואש לא תשימו, לפי שהיה רוצה לקדש שם שמים בירידת האש מלמעלה.

פסוק ב':

ד"ה ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם: והוא ותצא אש של פסוק ראשון. כמו שפירשתי אצל וישב משה את דברי העם (שמות י"ט ח'). וכן וישב את הכסף לאמו (שופטים י"ז ג'-ד'). שכתוב שני פעמים כפסל מיכה ששניהם אחד הם. אף כאן שני הפסוקים אחד הם. כשיצא האש ותאכל את השלמים של מזבח החיצון כשלקחו בני אהרן והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי ותצא אש מלפני ה' להקטיר קטורת לפנים תחילה ופגעה בני אהרן שם ומתו, ואחר כך יצאה משם ובאה אל מזבח החיצון ותאכל את העולה. וימותו לפני ה'. ומיד כששמע אהרן היה רוצה להניח העבודה ולהתאבל על בניו.

רשב"ם, שמות פרק י"ט פסוק ח':

כמו שמפרש והולך: ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו', אז ויגד משה את דברי העם אל ה'. זהו וישב משה וגו' כולל. ואחר כך מפרש כך אמר לו משה להקב"ה כבר מאתמול קיבלו עליהם לעשות מה שתצוום. וכמוהו ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה ובתוך כך ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא וגו' ותצא אש מלפני ה', מצא נדב ואביהוא לפני מזבח הזהב שבהיכל בהקריבם עליו אש זרה ושרפם ויצא לחוץ ואכל את העולה על מזבח הנחושת שבעזרה חוץ להיכל. וכן בספר שופטים בפרשת מיכה: וישב את אלף ומאה הכסף לאמו ותאמר אמו הקדש הקדשתי את הכסף לה' וגו' וישב את הכסף לאמו. בתחילה אמר הכתוב וישב את הכסף לאמו, ופירש אחר כך כיצד, ותאמר אמו וגו'.

באור, (ר' נפתלי הרץ ויזל):

... נדב ואביהוא גדולי עולם היו וחלילה להם לעבור בזדון את פי ה', אבל מרוב שמחה נתערבבה דעתם ליכנס לפנים להקטיר קטרת סמים דקה ולא נצטוו מפי משה, אלא מדעתם עשו, וזהו אשר לא ציוה אותם. אבל האש שנטלו היה ממזבח החיצון כמשפטו בכל יום או מן הכיריים וכמו שאמרנו. ואין "אש זרה" הנאמר כאן – אש ממש, אלא כמו "אשה ריח ניחוח", שעניינו מאכל אש, כאילו אמר מתנה אש זרה שלא נצטוו עליה, שמן "אשי ה'" הנפרד – אש, כמו "קן" מן "קני". ... לא שעברו על לאו "ואל יבוא בכל עת אל הקדש" (ט"ז א') שעדיין לא הוזהרו עליו... ולא על אחת מן האזהרות המפורשות, אבל היה ראוי לקדושי עליון להיות צנועים כאמרו (מיכה ו') "והצנע לכת עם אלוקיך" ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם, אבל המה עברו גבול המוסר והצניעות, ובעבור גדולתם נחשב להם עוון ומתו... שגברה עליהן אהבת המקום ברוך הוא ועשו מה שעשו...

3.

בעל צידה לדרך, (פירוש על רש"י על התורה) מקשה על דברי רש"י הנ"ל: כל המפרשים הקשו, למה הוצרכו חז"ל לתת טעם וסיבה למיתתם, זה אומר ככה וזה אומר ככה, הלא מקרא מלא מכחישם, ואמר בהדיא הטעם כאן ובריש פרשת אחרי מות (ויקרא ט"ו א') ובפרשת פינחס (במדבר כ"ו ס"א) "בהקריבם אש זרה"? גם האברבנאל, מקשה על דברי ר' ישמעאל המובאים בסוף דברי רש"י: ...שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, ואם עדיין לא הזהיר על היין ועל השכר, למה ימותו בני אהרן עליו? התוכל להסיר הקושיות הללו בדרך הפשט?

פסוק ג'

"הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'"

ראב"ע:

כבר אמר לי ה' שהוא יראה קדושתו בקרובים אליו כטעם: רק אתכם ידעתי (עמוס ג' ב') וכאשר אראה בם קדושתי אז אהיה נכבד ועל פני כל העם אכבד וייראו ממני.

רמב"ן:

היכן דיבר, ונקדש בכבודי (שמות כ"ט מ"ג), אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של הקב"ה, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך. לשון רש"י ממדרש רבותינו (ויקרא רבה י"ב ב'). ואם כן יהיה טעם ונקדש בכבודי, שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי, וידעו כי אני שוכן בו.
ורבי אברהם גם כן אמר, הוא אשר דבר ה' לאמר, כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו, כטעם, רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (עמוס ג' ב'). וכאשר אראה בם קדושתי זו, אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני. ואם כן, הוא דיבור לא נכתב, כי השם הודיעו דרכיו שכך המידה הזאת לפניו.
ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה, כי דבר השם, גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו, והדיבור יאמר בכל אלה: דברתי אני עם לבי (קהלת א' ט"ז), חשבתי מחשבה זו. וזה הדבר אשר מל יהושע (יהושע ה' ד'), זה הענין, על דבר הכסף (בראשית מ"ג י"ח). וכן ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' (שם כ"ד נ"א), גזר, וכמוהו: באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון (מלכים א' ט"ז ל"ד).
והנה אמר משה, המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו, בקרובי אקדש, שלא יהרסו אל קדושתי, ועל פני כל העם אכבד, שיהיו נוהגים כבוד במשכני.

ר' יצחק עראמה, בעל עקדת יצחק:

וברוך הוא דיין אמת שופט צדק אשר משפטיו וגזרותיו הן המה היו דברי תוכחה וקולות גערה בלב כל העם להחרידם ולהבהילם ביראה ורעד, לאמור: הן בקדושין לא נשא פנים ואיך נעמוד אנחנו, והוא מה שאמר לאהרן: הוא אשר דבר ה' וכו'... הפירוש הנכון הוא מה שאמרנו, כי המעשה הנורא ההוא בעצמו הוא הדיבור האלוקי, אשר בו ידבר אל עמו ואל חסידיו.

מה השאלה, ומה ההבדל בין ארבע התשובות הניתנות? מהי ראיית הרמב"ן מבראשית כ"ד נ"א, ומה יש לטעון נגד ראייה זו?

פסוק ג'

"בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ"

1.

באר את הרעיון הכלול במילים אלה לפי הפרשנים הבאים.

רש"י:

ד"ה בקרובי: בבחירי.

ד"ה ועל פני כל העם: כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס: אם כן באלו כל שכן ברשעים. וכן הוא אומר (תהילים ס"ח) נורא אלהים ממקדשיך, אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך.

ראב"ע:

ד"ה והוא אשר דבר ה': כבר אמר לי ה' שהוא יראה קדושתו בקרובים אליו כטעם רק אתכם ידעתי (עמוס ג' ב') וכאשר אראה בם קדושתי אז אהיה נכבד ועל פני כל העם אכבד וייראו ממני.

רשב"ם:

ד"ה ויאמר משה אל אהרן: אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה. כי הדבר הזה אשר אני אומר לך הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש. בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש ולא שיתחלל שמי ועבודתי, שכן אמר לי הקב"ה והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו - הא אם לא יצא קודש. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכך אל תניח העבודה שאתה כהן גדול, ולא תצא ולא תחלל, אלא יתקדש הקב"ה ועבודתו על ידך.

באור:

ולדעתי ניחם משה את אהרן, שלא יצטער לחשוב שהיו בניו חלילה חוטאים בסתר, ועל כן בערה אש בקרובים אליו... כי דקדק עמהם מאד על חטא שחטאו מתוך געגועי אהבה, למען דעת כי ה' קדוש על מחשבת בני אדם, שמדרך האדם לחוס על קרוביו ונושא להם פנים מאהבתו אותם וה' נוהג להפך, וכן קרה למשה ולאהרן שבעבור חטא אחד שחטאו במי מריבה (שמקנאתם על כבוד המקום באו אליו) נקנסה עליהם מיתה ונאמר גם שם: "ויקדש בם"...

2.

לשם מה מביא ראב"ע את עמוס ג', ב'?

3.

במה שונה הרשב"ם מיתר המפרשים?

פסוק ג'

"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

מה בין רש"י, רמב"ן, אברבנאל, ו"הבאור" - ומי מהם המתאים ביותר להמשך העניין?

רש"י:

קיבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קיבל? שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין.

רמב"ן:

שהיה בוכה בקול, ואז שתק. או כטעם "ואל תדום בת עינך" (איכה ב' י"ח).

אברבנאל:

שנהפך לבו והיה כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאב על בנים, גם לא קיבל תנחומים ממשה, כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו.

באור:

... אבל הוא עניין סבלנות ודממת הנפש, שלא תחשוב מחשבות יגון והרהורי צער, כמו "דם לה' והתחולל לו, אל תתחר במצליח דרכו" (תהלים ל"ז) כלומר שתשקוט נפשם ממהומת הקנאה והכעס ברשעים מצליחים דרכם, וכן ישב בדד וידם (איכה ג') וכן אהרן שקט לבו מהצער ודבקה נפשו בה' המתקדש בקדושיו.