קרבן עולה ויורד ואשם גזלות

הגיליון הזה הוא המשך גיליון ויקרא תש"ב, אשר עסק בטעמי הקרבנות ובסוגיהם באופן כללי (עיין שם), גיליון זה עוסק בסוגים מיוחדים (קרבן עולה ויורד, אשם גזלות).

ספר החינוך:

מצוות עשה להקריב קרבן עולה ויורד על חטאים מיוחדים והם טומאת המקדש, כלומר אדם שהוא טמא... ונכנס למקדש בשגגה... ושבועת ביטוי שנשבע על דבר לעשות או שלא לעשות ועובר עליה בשגגה, ושבועת העדות שנשבע לחברו שאינו יודע לו עדות בין בשוגג בין במזיד...
משרשי המצוה כבר אמרנו, כי ענין הקרבן להזכיר ולהשיב החוטא אל לבו בכח הפעולה, כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה לאל על העשוי, ויזהר על העתיד. ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו קלות שכל בני אדם ומיעוט הבנתם ודלות כוחם, הקל עליהם הכפרה בחטאים אלה להיות כפי עושר בני אדם ועניָם, לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם, שאין ספק כי חטא הלשון קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה. וזה יספיק לך אל השבועות. גם אל ענין מקדש וקדשיו ידוע שהכשלון מצוי בו, שענין הטהרה קשה מאד על האדם לשמרו... ומן השורש הזה שאמרנו שהכשלון קרוב לעניינים אלה הקל להם עוד בשבועת העדות להיות מביאין כפרה על שוגג או מזיד, לפי שענין העדות הוא תמידי ביותר ויצר לב האדם רע ותולים השקר בשכחם ולא יכוונו עדותם. גם יש מן הבריות שאין משגיחים כל כך ברעה הגדולה שעושים בהטיית כיוון העדות, אחר שבידיהם לא יגזלו ולא יחמסו, אף על פי שבסיבתם אדם עשוק ורצוץ, לא יתנו לב על זה, ועל כן מהתמדת הענין וקלותו בעיני העם, היה מחסדיו ברוך הוא להיותם מביאים כפרה בין שוגג בין מזיד. ואולם המבין בבני אדם, כל אשר ירחיקנו האל ממנו, אף על פי שנתן הדבר לכפרה, ראוי לנו להרחיקו תכלית הריחוק, והענין הוא כאילו יודיע האל אל בני אדם: דבר פלוני אין רצוני שתעשו אותו בשום פנים. ואולם הנכשל מכם ויעבור עליה, יעשה תשובה בכל כוחו ויגדר עצמו בהרבה גדרים ויביא קרבן לקבוע הדבר בלבו שלא יכשל בו עוד. ומכל מקום, לא ניצל האיש ההוא שעבר על מצוות בוראו.

1.

מה המשותף בשלושת המקרים שבהם חייבים קרבן עולה ויורד – לפי דעת ספר החינוך?

2.

במה שונה חיוב הקרבן במקרה שבועת העדות מבשאר המקרים?

3.

מה כוונת ספר החינוך בקטע האחרון (החל מן "ואולם המבין בבני אדם"), וכנגד איזו דעה מוטעית הוא פונה?

------------------------------------------------------------------------------------

עצה טובה לשאלה זו: עיין רש"ר הירש לפסוק י"ג, שהלך בדרך אחרת מאשר ספר החינוך.

פסוק א'

"וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ"

רמב"ן:

ד"ה והוא עד או ראה או ידע: אינם שלשה ענינים, כי אין עד בלא ראיה ובלא ידיעה, אבל יאמר, אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלותו בדבר שהוא עד בין בראיה בין בידיעה, אם לא יגיד יש עליו עוון.
והנה לא יתחייב בקרבן הזה אלא אם כן יודע עדות שיזכה ממנו המשביע בדינו. ולכך פירשו רבותינו (שבועות ל"ג ב') כי יש עדות שתועיל בראיה בלא ידיעה, ויש שתועיל בידיעה בלא ראיה. כיצד, מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני, וטוען לא היו דברים מעולם יבואו ויעידו, זו היא ראיה בלא ידיעה. מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני, יבואו ויעידו, זו היא ידיעה בלא ראיה.
ועל דרך הפשט, אין צריך לראיה בלא ידיעה, אבל "או ראה" שהוא ראה ההלוואה או המקח לגמרי, "או ידע" ששמע אותם מודים במעשה ההוא בפני עדים ולא ראה המעשה. ולא אמר כאן "ונעלם ממנו", כי הוא חייב במזיד, או בשגגת השבועה עם זדון העדות. אבל אם היה שכוח בעדות בשעת שבועה - אין עליו כלום.

1.

העתק את הפסוק בסימני פיסוק לפי פירושו.

2.

נמק, מדוע יש להציב בסוף הפסוק פסיק ולא נקודה?

3.

מה פירוש הביטויים המובאים בדבריו: "עדות שיזכה ממנו המשביע" "ראיה בלא ידיעה; ידיעה בלא ראיה"

4.

כיצד יש לבאר לפי פסוקנו את המילים: "ואת אלית וגם דברת באזני" (שופטים י"ז ב')?

פסוקים ב'-ג'-ד'

פסוק ב'

"וְאָשֵׁם..."

 פסוק ג'

"וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם..."

פסוק ד'

"וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם..."

1.

ר' דוד הופמן, מפרש את המילים הנ"ל בפסוקים ג'-ד', כאילו נאמר: "ואשם והוא ידע" – מדוע? – המסכים פירושו זה לפירוש הרשב"ם? רשב"ם, פסוק ג': ד"ה והוא ידע ואשם: שנודע לו עכשיו שהוא טמא ויודע שהוא אשם.

2.

מדוע מפרש רש"י את המילה "ואשם" בפסוק ב' ובפסוק ג', אף על פי שבשניהם הפירוש אחד – ונמנע מלפרשו בפסוק ד' אף על פי ששם פירושה אחר? רש"י, פסוק ב': ד"ה ואשם: באכילת קודש או בביאת מקדש. פסוק ג': ד"ה ואשם: באכילת קודש או בביאת מקדש. העזר בתשובתך בדברי הרמב"ן, פסוק ב': ד"ה ונעלם ממנו: שנעלמה ממנו הטומאה ואשם באכילת קדשים או ביאת מקדש. לשון רש"י. ואין הכוונה שיהיו אכילת קדשים וביאת מקדש נלמדים מן ואשם, כי בכל הקרבנות למעלה נאמר כן. אבל הפרשה הזו תקצר בדבר המובן, כי מפני שאין בנגיעת נבלה ושרץ שום חטא, ולא הוזהרו ממנה אפילו הכהנים, אי אפשר שיחייב הכתוב בנגיעתם קרבן. אבל אמר, כי כאשר יטמא האדם ונעלם ממנו הטומאה, או כאשר ישבע ונעלם ממנו השבועה, ויחטא בהעלמה של אחת מאלה, יתחייב להביא קרבן. ובידוע שאין בהעלמת הטומאה חטא זולתי שיאכל קדשים או יבוא למקדש, ואין בהעלמת השבועה חטא זולתי שיעבור עליה. וזה יישוב פשוטן של מקראות בפרשה זו. ולרבותינו בה עוד מדרשים לחזק הענין הזה.

פסוקים כ'-כ"ו 

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק  אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ"

בבא קמא ק"ג א':

הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו (רש"י: על שקר והודה) יוליכנו אחריו למדי.

מאיזה פסוק בפרשתנו למדו דין זה?

פסוק כ"א

"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד..."

1.

מה ההבדל בין המושגים פקדון – תשומת יד; עשק – גזל; כחש ב... – כחש ל...?

2.

למה נאמר בשלושת המקרים הראשונים "ב" (בפקדון; בתשומת יד; בגזל) וברביעי (עשק) לא נאמר "ב"?

3.

המלבי"ם, איילת השחר (הקדמה לפירושו לויקרא) כלל קצ"ט: דרך הכתוב לדבר תמיד בדרך "לא זו אף זו", דהיינו שהדבר שיש בו חידוש על חברו יאמר לבסוף, בעניין שיוסיף במאוחר על הקודם ולא להפך. שדרך הדיבור שיעלה מושגיו או מאמריו מן הקל אל החמור. באר את סדר העניינים בפסוקינו (כ"א-כ"ב) לפי הכלל הנ"ל!

באר את הביטויים המסומנים בקו בדבריו של רש"י: 1. פסוק י"ז ד"ה ולא ידע ואשם ונשא עוונו: (ת"כ) ר' יהודה הגלילי אומר הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע, על אחת כמה וכמה שיעניש את שידע. רבי יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים צא ולמד מאדם הראשון שלא נצטוה אלא על מצוות לא תעשה ועבר עליה ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו וכי איזו מידה מרובה של טובה או של פורענות הוי אומר מידה טובה. אם מידת פורענות מעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו מידה טובה המרובה היושב לו מן הפיגולין והנותרות והמתענה ביום הכיפורים על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. רבי עקיבא אומר, הרי הוא אומר (דברים י"ז) ע"פ ב' עדים או ג' עדים וגו' אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט לך הכתוב ג' אלא להביא שלישי להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו לענין עונש והזמה, אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה. ראב"ע אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה הרי הוא אומר (דברים כ"ד) למען יברכך וגו' קבע הכתוב ברכה למי שבאת על ידו מצוה בלא ידע אמור מעתה היתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה הימנו ומצאה העני ונתפרנס בה הרי הקב"ה קובע לו ברכה. 2. פסוק כ"א ד"ה נפש כי תחטא: (ת"כ) אמר ר' עקיבא מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה' לפי שכל המלוה והלווה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר לפיכך בזמן שהוא מכחש - מכחש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חבירו ואינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם לפיכך כשהוא מכחש - מכחש בשלישי שביניהם.