המזבח

1.

ראב"ע, פסוק ל"ח: ד"ה וזה: הטעם זה הקרבן. וכן זה יתנו (להלן ל' י"ג) זה השיעור. וכן וזה אשר תעשה אותם (בראשית ו' ט"ו). משה יעשה ככה שבעת ימי המלואים, ואחר כן אהרן ובניו. מה קשה לראב"ע? (שתי קושיות).

2.

רש"י, פסוק מ"ב: ד"ה תמיד: מיום אל יום, ולא יפסיק יום בינתים. מה קשה לרש"י?

3.

רש"י, פסוק מ"ו: ד"ה לשכני: על מנת לשכון אני בתוכם. מה קשה לרש"י?

4.

ראב"ע, פסוק מ"ו: ד"ה וידעו: הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם. וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה. מה קשה לראב"ע? היכן מצינו רעיון זה עוד בתורה?

5.

רש"י, פרק ל' פסוק ג': ד"ה והיה: מעשה הטבעות האלה. מה קשה לרש"י?הבא דוגמאות לכך!

1.

מה טעם הזכיר הרמב"ם במנין המצוות מצוות עשה של הקרבת תמידין בפרשת פינחס (במדבר כ"ח א'-ח') ולא כאן? עיין רש"י, במדבר פרק כ"ח פסוק ד': אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה (שמות כ"ט ל"ח) וזה אשר תעשה וגו', היא היתה אזהרה לימי המלואים, וכאן ציוה לדורות. רמב"ן, שם פסוק ב': ד"ה צו את בני ישראל: כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ, ציוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ. כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כ"ג ב'), וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפירשתי בסדר שלח לך (לעיל ט"ו ב'), ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם. ואף על פי שלא פירש כאן 'כי תבאו אל הארץ', כבר הזכירו בפרשת הנסכים (שם), ורמז אליו בפרשה הראשונה במועדות (ויקרא כ"ג י'). והחל כאן מן התמיד, ואע"פ שנזכר בפרשת ואתה תצוה (שמות כ"ט ל"ח) החזירו להיות הכל סדור בפרשה אחת. ורש"י כתב, היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן ציוה לדורות. ואינו נכון, כי שם אמר 'עולת תמיד לדורותיכם'.

2.

ראב"ע, פסוק מ"ב: ד"ה עולות תמיד לדורותיכם: יעשו ככה בבואם אל ארץ כנען. כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני. וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני. כי המשכן הושם בתחתית ההר בקצה המחנה. כי מעורבים היו השבטים. כי באחד לחודש השני החלו לדעת מספר כל שבט ושבט לעשותם דגלים ואחר שנסעו דרך שלשת ימים מהר סיני היה הארון נוסע בתוך המחנות וכן היה חונה בתוך המחנות. ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו ויום הכפורים בשנה השנית. כי כן כתוב על עבודת אהרן: ויעש כאשר צוה ה' את משה. וכן כתוב הזבחים ומנחה הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר. כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל וישימון כמו שמונה ושלשים שנה, ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית גם כן יין, ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין, ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום. ותוספת בשבת ובמועדים. ואין טענה ממילת "אנחנו ובעירנו" (במדבר כ' ד'). כי בקדש היו ושם בישוב קנו ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג ויהי לכולם מקנה רב. והנה פירש טעם למה נקרא אהל מועד. מהי דעת ראב"ע בעניין התמידים ומהן הוכחותיו? מהו הפסוק בפרשת תמידין (במדבר כ"ח א'-ח') המסייע לו?

רש"ר הירש, פסוק מ"ב:

לא אישיותו של משה רבנו כי אם מסירות הנפש של העם מביאה לידי קרבת אלוקים וכמו כן אל העם כולו ידבר בדברו אל משה!

מה הרמז בפסוקנו לרעיון זה?

פרק ל' פסוקים א'-י'

רמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"ה:

...וכאשר היו שוחטין במקום המקודש בהמות רבות בכל יום ומחתכין בו בשר ורוחצין בו הקרב והכרעים אין ספק שאילו היו מניחין אותו על זה העניין היה ריחו כריח מקומות הבשר. מפני זה ציוה בו להקטיר הקטורת ב' פעמים ביום להיטיב ריחו וריח העובד בו... וזה גם כן ממה שמעמיד יראת המקדש. אבל אם לא היה לו ריח טוב, כל שכן אם היה לו שכנגדה, היה מביא בלב האדם הפך ההגדלה, כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב ותטה אליו ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו.

אברבנאל:

...יהיו בהיכל ג' כלים: השולחן המנורה ומזבח הקטורת לרמז ששומר התורה והמצוות (הארון) ג' מיני שכר יושפעו עליו מאת בעל החסד והרחמים:
האחד השכר הגופני העשר והכבוד ולזה היה רומז השולחן...
והשכר הב' הוא החכמה והמדע... והמנורה היתה רומזת לזה...
והשכר הג' הנמשך משמירת התורה הוא ההשארות הנפש הבא לאדם אחר המות לאור באור החיים... ולרמז זה היה מזבח הקטורת בהיכל שהיה עניינו העלות העשן למעלה רמז לנפש הצדיק העולה למעלה... והיות השכר הזה יותר יקר ועליון היה הכהן הגדול ביום הצום הנבחר בהכנסו לקודש הקדשים מוליך שם הקטרת ומניח לפני הארון והכרובים כאומר: "שובי נפשי למנוחיכי".

מה ההבדל ביניהם בטעם מזבח הקטרת ומה ההבדל בגישתם הכללית?

פסוק ט'

"לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה..."

ספר החינוך:

בטעם מצוות לא תעשה זו כבר כתבנו למעלה (בפרשת תרומה, ומועתק בגיליון תרומה תש"ב) תשובה לשואל על צד הפשט על עניין בניין בית הקדוש לה' והיות שם כלים יקרים; ואחרי זאת אין ליגע מחשבותינו במה שאינו צריך ולחפש טעם למה יצוה האל לבל נקטיר במזבח הזהב כי אם קטורת שאם כן נתחייב לחפש, למה ציוה אותנו להיות נרות במנורה שבעה ולא שמונה ועל הפרטים אין חקר לנו ולא תשיג בהן מחשבה לעולם.
ואם תלחצני להשיב בפרטים על כל פנים אמר על צד הפשט... שלא יהיה בפרטים טעם אחר אלא נאמר שלאחר שנתחייבנו לבנות בית ולעשות כלים נצטוינו בהם על צד אחד מן הצדדים ובא בהן אחד מן החשבונות שאי אפשר למעשה בלתי אחד מהם. ואולם לאחר שנצטוינו בהן בא הציווי לעשותה דרך קבע לעולם ולא נוסיף ולא נגרע כי התוספת והגירוע במכוון בשלימות – קלקול, וכל מצותיו שלמות ותמימות.
ואולם שמעתי, כי יש למקובלים בכל אחד מהן הפרטים טעמים נפלאים וסודות עמוקים.

מהי דעתו בטעם כלי המשכן?