אלמנה ויתום, והלוואה

פסוק כ"א

"כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן"

רש"י:

ד"ה כל אלמנה ויתום לא תענון: הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם.

רמב"ן:

ד"ה כל אלמנה: אפילו עשירה בעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה. ואמר אם ענה תענה אותו, כל יחיד מהם, על כן כתיב אחריו והיו נשיכם אלמנות, בעונש האלמנה וצעקתה, ובניכם יתומים, בצעקת היתום. והעונש הזה לא מנו אותו רבותינו בכלל חייבי מיתה בידי שמים בברייתא דואלו הן שבמיתה השנויה בסנהדרין (פ"ג א'). והטעם, שאין זה מיתה כמיתת בני אדם בידי שמים שנאמר בהם ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כ"ב ט') ולא תמותו (במדבר י"ח ל"ב), אבל ענש בכאן שיהרג אותם בחרב אויב או במלחמה ירד ונספה בלא הודע והיו נשיהם אלמנות לעולם ובניהם יתומים לעולם.

מכילתא:

כל אלמנה וכו': אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מניין? תלמוד לאמר: "לא תענון", דברי ר' ישמעאל.
ר' עקיבא אומר: אלמנה ויתום שדרכם לענות בהם דיבר הכתוב.

רמב"ם, הלכות דעות פרק ו' הלכה י':

חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשם שפלה למאד ורוחם נמוכה. אף על פי שהן בעלי ממון, אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהם שנאמר: "כל אלמנה ויתום לא תענון".
והיאך נוהגים עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות ולא ינהג בהם אלא מנהג כבוד ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או איבד ממונם הרי זה עובר בלא תעשה...
ולאו זה, אף על פי שאין לוקין עליו, הרי ענשו מפורש בתורה "וחרה אפי והרגתי וכו'" – ברית כרת להם מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהם צועקים מחמס, הם נענים, שנאמר: "כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו".
במה דברים אמורים? בזמן שעינה אותם לצורך עצמו, אבל עינה אותם הרב כדי ללמדם תורה או אומנות או להוליכם בדרך ישרה, הרי זה מותר. ואף על פי כן לא ינהג בהם מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד שנאמר: "כי ה' יריב ריבם".

1.

מה בין ר' ישמעאל לר' עקיבא? הבא נימוקים לסברת כל אחד מהם!

2.

כמי מהם פירשו רש"י ורמב"ן וכמי מהם פסק הרמב"ם?

פסוק כ'

"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"

ראב"ע:

ד"ה וגר: ...ואחר שאמר לא תענון לשון רבים אמר אם תענה, כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם גם הוא יחשב מענה.

העמק דבר מוסיף לדברי הראב"ע לפסוק כ' דלעיל:

והוא נכון. ומקרא מלא הוא בישעיה ס"ד: בעל אלה התאפק ה': תחשה ותעננו עד מאד.

הסבר את החילוף בין לשון יחיד ולשון רבים בפסוקים כ"א-כ"ג (תענון – תענה – והרגתי אתכם) לפי ראב"ע. במה מסייע הפסוק המופיע בהעמק דבר לדברי הראב"ע דלעיל?

פסוק כ"ב

"אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ"

רש"י: 

ד"ה אם ענה תענה אתו: הרי זה מקרא קצר, גזם ולא פירש עונשו, כמו (בראשית ד' ט"ו) לכן כל הורג קין - גזם ולא פירש עונשו, אף כאן אם ענה תענה אותו, לשון גזום, כלומר סופך ליטול את שלך, למה, כי צעק יצעק אלי וגו'.

1.

העתק פסוק זה בסימני פיסוק לפי פירוש רש"י והסבר מה מצריכו לפרש כך!

2.

החזקוני, מוסיף לדברי רש"י: "גזם ולא פירש ענשו": כשישתוק העני, אבל אם יצעק אלי שמע אשמע והיו נשיכם... מה מזקיקו להוסיף מילים אלה?

רמב"ן:

(אחרי הביאו לשון רש"י) ואיננו נכון, וגם העד שהביא לא העיד כן, אבל יתכן שיהיה 'כי' במקום הזה כמו 'אם', שהוא אחד משימושין שלו, יאמר, אם יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, והכפל לנחוץ הענין וחיזוקו, כדרך המבלי אין קברים (לעיל י"ד א'), הרק אך במשה (במדבר י"ב ב'). והנכון בעיני כי יאמר אם ענה תענה אותו רק צעוק יצעק אלי בלבד מיד אשמע צעקתו, איננו צריך לדבר אחר כלל, כי אני אושיענו ואנקום אותו ממך.
והטעם, כי אתה לוחץ אותו מפני שאין לו מושיע מידך, והנה הוא נעזר יותר מכל אדם, כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים לנקום נקמתם, ואולי לא יועילו והצל לא יצילו, וזה בצעקתו בלבד נושע בה' וינקם ממך, כי נוקם ה' ובעל חמה (נחום א' ב').
ויבא כענין הזה בכתובים רבים, כגון מה שאמר (משלי כ"ב כ"ב-כ"ג) אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם, יאמר אל תגזול דל בעבור שהוא דל ואין לו עוזרים ואל תדכא העני אשר בשעריך כי ה' יריב בעבורם, וכן אמר (שם כ"ג י'-י"א) ובשדה יתומים אל תבוא כי גואלם חזק ה' צבאות שמו, שיש להם גואל חזק וקרוב יותר מכל אדם. אף כאן אמר כי בצעקתו בלבד יושע. וכמוהו כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי (ישעיה נ"ה י'-י"א), בשניהם יאמר שלא יעשו דבר אחר, כי אם שירוה את הארץ מיד, וכן כי אם שיעשה מה שחפצתי, והנה הוא כטעם אלא, וכן כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (במדבר י' ל').

3.

העתק פסוק זה בסימני פיסוק לפי פירוש הרמב"ן!

4.

באיזו מלשונות של כי מפרש רש"י את "כי" שבפסוקנו, ובאיזה מובן מפרשו הרמב"ן בשני פירושיו?

5.

מהו הקושי הגדול בפסוקנו שמתרצו הרמב"ן בפירושו השני (החל מן "והנכון בעיני שבמילת כי יאמר" עד "ובעל חמה").

ספורנו:

ד"ה אם ענה תענה אותו: אם כשתענה את היתום תהיה כוונתך לענותו בלבד. אבל אם תענהו ליסרו ולהיטיב לו אין זה אלא גמילות חסדים.

מכילתא:

"אם ענה תענה": אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. דבר אחר: "אם ענה תענה" מגיד שאינו חייב עד שיענה וישנה.
כבר היה ר' ישמעאל ור' שמעון יוצאין להורג. אמר לו ר' שמעון לר' ישמעאל: רבי, ליבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג! אמר ליה ר' ישמעאל לר' שמעון: מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך? אמרה תורה: "אם ענה תענה" אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט! אמר ליה: נחמתני, רבי.

6.

כיצד מפרשים המכילתא והספורנו את כפל הלשון ענה תענה?

פסוק כ"ד 

"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ"

רש"י:

ד"ה אם כסף תלוה: רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה וזה אחד מהן.

להבנת דברי רש"י אלה עיין שמות כ' כ"א, רש"י:

ד"ה ואם מזבח אבנים: רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בלשון כאשר, כאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר (דברים כ"ז ו') אבנים שלמות תבנה, וכן (שמות כ"ב כ"ד) אם כסף תלוה, חובה הוא, שנאמר (דברים ט"ו ח') והעבט תעביטנו. ואף זה משמש בלשון כאשר וכן (ויקרא ב' י"ד) ואם תקריב מנחת בכורים זו מנחת העומר, שהיא חובה, ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים. 

1.

באר את הביטוי בדברי ר' ישמעאל: אין "אם" הללו תלויין אלא ודאין.

2.

על דברי ר' ישמעאל אלה מקשה אור החיים: וצריך לדייק למה ידבר ה' בדרך ספק במקום ודאי. מה יש לענות לשאלתו בדרך הפשט?

3.

רמב"ם, הלכות מלוה ולוה פרק א' הלכה ג': אסור לאדם להראות לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו, אף על פי שאינו תובעו... מה הרמז בלשון פסוקנו לדין זה?

1.

רש"י, פסוק כ"ה: ד"ה אם חבל תחבול: כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה אלא שממשכנין את הלווה כשמגיע הזמן ואינו פורע.    מה בין חבל למשכון אחר, ומדוע אינו חייב להחזיר אם משכנו בשעת הלואתו?

2.

רש"י, פסוק כ"ה: ד"ה עד בוא השמש: כל היום תשיבנו לו עד בא השמש תחזור ותטלנו עד שיבוא בקר של מחר. ובכסות יום הכתוב מדבר שאין צריך לה בלילה.  ועיין דברים פרק כ"ד פסוק י"ג, רש"י: ד"ה כבא השמש: אם כסות לילה הוא. ואם כסות יום החזירהו בבוקר, וכבר כתוב בואלה המשפטים (שמות כ"ב כ"ה) עד בא השמש תשיבנו לו, כל היום תשיבנו לו וכבוא השמש תקחנו. מניין שכאן בכסות יום מדבר הכתוב ובדברים בכסות לילה?

רשב"ם, פסוק כ"ו:

ד"ה ושמעתי כי חנון: אף על פי שמן הדין יש לו משכון אינו חייב להחזירו אלא לפנים משורת הדין ולא היה לו לשמוע צעקתו אם לא מפני שרחום וחנון אני. אבל למעלה אצל אלמנה ויתום לא תענון כתוב שמע אשמע צעקתו. הואיל ומן הדין שומע הקב"ה צעקתו לפיכך לא כתוב שם כי חנון אני.

1.

מה קשה לרשב"ם?

ראב"ע, פסוק כ"ז:

ד"ה ונשיא בעמך: ... ויפת אמר טעם להזכיר אלהים לא תקלל, אולי העני ברב צערו בלילה אם יעבור המלוה ולא ישיב לו העבוט יקלל את הדיין שדן שייקח עבוטו.

2.

מה קשה לראב"ע?

פסוק ל'

רמב"ן:

ד"ה ואנשי קדש: טעם הכתוב הזה, כי עד הנה הזכיר המשפטים והזהיר בדברים המכוערים. ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קדש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קודש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים,
וכך אמר (ויקרא י"א מ"ג–מ"ד) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. והנה השרצים משקצין הנפש, והטרפה אין בה שיקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה.

רש"י:

אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי.

3.

מה קשה לרמב"ן? ומה בינו לבין רש"י בפירוש מילים אלה?