פסח ותפילין

פסוק ח'

"בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי..."

התקשו המפרשים בפסוק זה. עיין:

רש"י:

ד"ה בעבור זה: בעבור שאקיים מצוותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו.

ראב"ע:

ד"ה בעבור זה: אמר ר' מרינוס, פירוש בעבור זה היה ראוי להיות הפוך, זה בעבור שעשה ה' לי. והביא רבים כמוהו לדעתו. ולפי דעתי, אין אחד מהם נכון, כי איך נהפוך דברי אלהים חיים. וטעם הפסוק הפך מחשבתו, כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה, רק פירוש בעבור זה, בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה ולא יאכל חמץ שהוא תחילת המצוות שציוה לנו השם עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים. והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו, ככתוב: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (לעיל ג' 'י"ב), וכתוב: אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים (במדבר ט"ו מ"א).

            שים לב לשני הפירושים שבדבריו!

רמב"ן:

ד"ה בעבור זה: בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים, וכן והודעת להם את הדרך ילכו בה (להלן י"ח כ'), ורבים כן. יאמר, כי בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים אני עובד את העבודה הזאת, כענין שאמר למטה (בפסוק ט"ו) על כן אני זובח לה' כל פטר רחם. ואמר 'זה', כלומר תגיד לו זה שאתה רואה בעיניך שעשה ה' לך בצאתך ממצרים. ורבותינו דרשו (במכילתא כאן) כי על מצה ומרור שמונחים לפניו ירמוז. ויתכן שיהיה שיעורו והגדת לבנך...

רשב"ם:

ד"ה בעבור זה: שעשה ה' ניסים לי במצרים אני עובד עבודה הזאת. וכן: זה היום אשר עשה ה' לי שהייתי לראש פינה נגילה ונשמחה בו.

שד"ל:

אני עושה החג הזה ואני אוכל מצות בעבור מה שעשה ה' לי. "זה" ו"זו" עניינם "אשר" כמו: עם זו יצרתי לי (ישעיה מ"ג כ"א); הר ציון זה שכבת בו (תהלים ע"ד ב'); אל מקום זה יסדת להם (שם ק"ד ח').

פסוק ט'

"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם"

ראב"ע:

ד"ה והיה לך: יש חולקין על אבותינו הקדושים שאמרו כי לאות ולזכרון על דרך כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך (משלי א' ט'), גם וקשרתם לאות על ידיך (דברים ו' ח') כמו קשרם על לוח לבך תמיד (משלי ו' כ"א), גם וכתבתם על מזוזות ביתך (דברים ו' ט') כמו וכתבתם על לוח לבך (משלי ג' ג'). ומהו שיהיה לאות ולזכרון, שיהיה שגור בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים.
ואין זה דרך נכונה, כי בתחילת הספר כתוב משלי שלמה, והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל, ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה, רק שהוא כמשמעו. על כן לא נוציאנו מיד פשוטו, כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שיקול הדעת, כמו ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י' ט"ז) שנצטרך לתקנו לפי הדעת ואמר ר' משה הכהן כי יד ברוב המקרא היד השמאלית, אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעיה מ"ח י"ג), ידה ליתד תשלחנה (שופטים ה' כ"ו) ודברי קבלה חזקים ואין צריכין חיזוק.

פסוק ט"ז

"וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם"

רמב"ן:

ד"ה ולטוטפות בין עיניך: אין למילה הזאת משפחה ידועה, אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון והטף אל דרום (יחזקאל כ"א ב'), ועלימו תטוף מלתי (איוב כ"ט כ"ב), ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס (עמוס ט' י"ג), יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דיבור, יזל כטל על שומעיו. אבל רבותינו יקראו הדבר המונח בראש 'טוטפות' כמו שאמרו (שבת נ"ז ב') לא בטוטפת ולא בסנבוטין, ואמר רבי אבהו (שם) אי זהו טוטפת המקפת מאוזן לאוזן, והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו ומהם ראוי לקבלו. ואמר 'טוטפות' ולא אמר 'טוטפת' בעבור שהם בתים רבים כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבינו.
והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה. והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו, ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב (דברים ו' ו') והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך, ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצוות הייחוד וזכרון כל המצוות ועונשן ושכרן וכל השורש באמונה. ואמר בשל יד והיה לך לאות על ידכה, ודרשו בו (מנחות ל"ו ב') שהוא שמאל שהלב נוטה לו... ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות.
הנה מעת היות עבודת גילולים בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים ע"ג י"א), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל ביטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כולה. ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח' י"ח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט' כ"ט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט' י"ד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה.
ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל י"ב ט"ו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט' י"ג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כ"א א') אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים ט"ז ג') למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סוכה בכל שנה. וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בעניינה כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו. ולפיכך אמרו (אבות פרק ב' משנה א') הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פרק ב' הלכה א') ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג' ח'), מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף).
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית י"ז א', ולעיל ו' ב'). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כ"ט י"ג-כ"ד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כ"ו י"א).