נחש הנחשת

פסוקים ד'-ט'

"וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי"

אברבנאל:

למה ציוה ה' למשה "עשה לך שרף ושים על נס", כי מה היה התועלת בזה? אם כנגד הנחשים שלא ינשכו עוד – והנה הכתוב אומר "והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" – לא יחדלו הנחשים מנשיכתם, ואם היה לתרופת הנשוכים - יהיה הדבר זר מאוד, כי ראיית השרף יוסיף רעה על רעה בנשוך בפעולת הדמיון...

והנה דעות שונות בתשובת השאלה הזו:

ראש השנה פרק ג' משנה ח':

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות י"ז). וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם בשמים - היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר: "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" (במדבר כ"א). וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו – היו נימוקים.

ראב"ע, פסוק ח':

ד"ה עשה לך: כדמות נחש שרף מנחושת, כי כן כתוב על נס שיהיה גבוה ויראו אותו הכל. ורבים השתבשו ואמרו כי זאת הצורה לקבל כח עליונים וחלילה חלילה כי הדבר נעשה בציווי השם. ואין לנו לחפש למה צורת נחש ואם לא כן יראנו היש עץ שימתיק המים המרים - אפילו הדבש לא ימתיקם. ומה טעם לשום דבלת תאנים על השחין ואין בתולדת הדבלה להסיר השחין. והאמת כי נשגבה ממנו דעת עליון.

רשב"ם, פסוק ט':

ד"ה והביט: שיסתכל לשמים למעלה.

רמב"ן, פסוק ט':

ד"ה ויעש נחש: לא נאמר לו לעשותו של נחושת, אלא אמר משה הקב"ה אמר לי נחש, אני אעשנו של נחושת, לשון נופל על הלשון, זה לשון רש"י מדברי רבותינו (בראשית רבה ל"א ח').
ולא הבינותי זה, שהרי הקב"ה לא הזכיר לו "נחש" אלא " עשה לך שרף ". אבל דעתם לומר כי הלך משה אחר שם העצם אשר לו. והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא, כמו שהזכירו (מכילתא ויסע א') בויורהו ה' עץ (שמות ט"ו כ"ה) וכן במלח אלישע במים (מלכים ב' ב' כ"א)...
וכשיהיה כל זה כך, ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל, וציוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם. וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בצוארם, ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחשת כי הוא דמות נחש שרף, ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף. ומה שאמרו מן הלשון הנופל על הלשון, כי הזכרת השם בלבד תזיק.
והכלל, כי ציוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחושת שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה.

זוהר שלח, קע"ה:

והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, למה? אלא כשהיה הופך עיניו ורואה דיוקנו דנחש, מיד נפחד ומתפלל לה', ויודע שזה היה עונשו שנתחייב בו. כל זמן שהבן רואה רצועת אביו, מתירא מפני אביו... על דא: "וראה אותו וחי". ראה רצועה שהיתה מלקה בו – וגרם לו זה להגאל.

רש"ר הירש:

לא באה נשיכת הנחשים אלא כדי להראות לעם שעל כל צעד ושעל אורבות לו סכנות ורק כוחו של הבורא יתברך באורח נסי מרחיקן כל כך שאפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו. כל הנשוך הוטל עליו רק לשים מעיניו בדמות הנחש למען ידע ויבין – אף לאחר שחסדי הבורא הרחיקו מעליו את הנחשים – כי הסכנות מצויות תמיד ובכל יום ובכל שעה, והקב"ה שומרו ומצילו. ויחשוב כל רגע ורגע בחיינו בעינינו כמתנה חדשה מידו יתברך ואין דבר העלול לשמחנו בחלקנו – אף אם דל הוא – ולהביננו את החסדים מושפעים עלינו, כמו ידיעתנו את התהום הרובצת לרגלינו כל דרך חיינו ושרחמי שמים מעלימים אותה מעינינו ומעבירים אותנו על פניה כעל כנפי נשרים. אשרי המתבונן בנחשים השרפים הבלתי נראים אשר סביב שתו עלינו, שרק ה' יתברך משים לאל את כוחם... מכאן התרופה שכל נשוך יזכר תמיד בנשיכת הנחש – "והיה כל הנשוך וראה אותו וחי".

מהן דעות החכמים המוזכרים בשאלה הנ"ל, ומה ההבדלים שבין גישותיהם?

פסוק ו'

"וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים..."

עקדת יצחק, פרק א':

ומתוך צערם באו לבקש תואנות מצד הלחם ההוא האלקי שנזונים בו והמים הנתונים להם בנס, ואמרו שהדברים אשר להם כן (שהם באים בנס) בלתי בטוחים... ולפי זה דן אותם ה' יתברך על פי דרכם, אמר: כיוון שאין חפצם לחיות כי אם על המנהג הטבעי, אף אני אעשה זאת להם, שאניח הנחשים אשר במדבר גדול הוא לטבעם ולא אחסום פיהם מהזיק לכם כמו שעשיתי עד הנה, וכן עשה: "וישלח ה' בעם את הנחשים... וינשכו..." שידעו ויכירו שאי אפשר להם בארץ ההיא לחיות רק דרך נס.

1.

מהו הסעד הלשוני בפסוק ו' לפירושו? עיין בראשית פרק ח' פסוק ח', רש"י: ד"ה וישלח: אין זה לשון שליחות אלא לשון שילוח - שילחה ללכת לדרכה ובזו יראה אם קלו המים שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו. עיין בראשית פרק י"ט פסוק י"ג, רשב"ם: ד"ה וישלחנו: משקל דגוש. ואף על פי שכל שליחות של שלוחים החוזרים כתוב בהם וישלח משקל רפוי באלו כתב משקל דגוש. לפי שהוא שילוח של השחתה כדכתיב ושן בהמות אשלח בם. ישלח בהם ערוב.

2.

השווה את תרגומי הירש ובובר לפסוקנו לפירוש הנ"ל: רש"ר הירש: דא ליעס גוטט וידער דס פולק די גיפט שלאנגן לאט. בובר-רוזנצוויג: דא שיקטע ער געגען דאס פולק... מי משניהם מתאים לפירושו של עקדת יצחק?

1.

פסוק ה' "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹהִים וּבְמֹשֶׁה" תרגום אונקלוס: ואתרעם עמא במימרא דה' ועם משה נצו. להבנת דברי התרגום עיין שמות י"ז ב': "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'" בתרגום אונקלוס, שם: ונצא עמא עם משה ואמרו הבו לנא מיא ונשתי ואמר להון משה מה אתון נצן עמי מה מנסון אתון קדם ה'. ודברי רמב"ן, שם: ... וזה טעם וירב העם עם משה, כי התלונות במקומות שנאמר בהם "וילונו" היא תרעומת, שהיו מתרעמים על עניינם לאמר מה נעשה, מה נאכל, ומה נשתה, אבל "וירב" שעשו עמו מריבה ממש, ובאו עליו לאמר תנו לנו מים אתה ואהרן אחיך, כי עליכם הדבר ודמנו עליכם. ומשה אמר להם: מה תריבון עמדי מה תנסון את ה', כי הריב הזה לנסות את ה' הוא היוכל תת לכם מים, כי אם תחרישו מעלי ותתפללו אליו אולי יענה אתכם וכן היה הדבר בלבם לנסות כאשר אמר (בפסוק ז'), ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין, ואז רפתה רוחם מעליו, ועמדו יום או יומים מסתפקים במים שבכליהם, ואחרי כן ויצמא שם העם למים וילן העם על משה, כענין התרעומות אשר המה עושים בכל לבקש דבר, שיאמרו למה זה העליתנו ממצרים. וכראות משה כי צמאו התפלל לשם והגיד לפניו צרתו במריבה שעשו עמו בראשונה. ורבי אברהם אמר כי היו שתי כתות, האחת מריבה והאחת מנסה את ה'. והנכון מה שאמרתי. מדוע שינה התרגום כאן מדברי הכתוב ולא הסתפק בפועל אחד?

2.

פסוק ט' "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" והביט = ומסתכל מה ראה אונקלוס לתרגם כאן הבטה - הסתכלות ולא כמו שתרגם בכל מקום: בראשית ט"ו ה': הבט נא השמימה= אסתכי כען לשמיא בראשית י"ט י"ז: אל תביט אחריך =לא תסתכי לאחורך בראשית י"ט כ"ו: ותבט אשתו= ואסתכיאת אתתיה