השבטים

הערה: גיליון זה הוא המשך גיליון ויחי תש"ב אשר עסק בחלק הראשון של פרקנו פסוקים א'-י"ג.
בשביל אלה שלא למדו על פי הגיליון בשנה שעברה, מועתקת בזה שאלה אחת מן הגיליון ההוא, הנוגעת בסגנון בכללו.

הפרק הזה כרוב המקומות הפיוטיים בכתבי הקודש – פסוקיו בנויים בדרך ההקבלה (כפל העניין במילים שונות).

1.

העתק את הפסוקים שבפרק זה שיש בהם הקבלה, באופן שחלקי הפסוק המקבילים יהיו כתובים זה מתחת לזה. דוגמא: אסרי לגפן עירה             ולשרקה בני אתונו

2.

מהי שיטתו של ראב"ע ומהי שיטתו של המלבי"ם בפירוש המקומות המקבילים? עיין ראב"ע, פסוק ג': ד"ה יתר שאת: ראוי היית ליתרון על הכל שתהיה נישא. ויתר עז: כפול, בטעם כדרך כל הנבואות ופירוש עז תקיף. רשב"ם, פסוק ג': דיבור אחד הוא. דרך המקראות לכפול את דבריהם כחי כמו חילי חילי ממוני. וגם אוני ממוני הוא כדכתיב מצאתי און לי וידיו תשבנה אונו כלומר כבודי אתה ומתוך כך חילי וראשית ממוני יתר על אחיך היה לך לשאת ויתר עז היה לך למלוך על אחיך אבל פחיזה ובהלה היה לך כמים הנשפכין לכן אל תותר לא הבכורה ולא המלכות. ראב"ע, פסוק ו': ד"ה בסודם אל תבוא נפשי: אמר ר' משה הכהן ז"ל כי כבודי כמו נפשי. ורבים בספר תהילות כמוהו. ויפה פירש כי הטעם הוא כפול כדרך הנבואות שאל אביך (דברים ל"ב ז') מה אקוב (במדבר כ"ג ח'). והנה בסודם כמו בקהלם. ותבא כמו תחד. ונפשי כמו כבודי... פסוק ז': ד"ה ועברתם: כפול הטעם וכן אחלקם ואפיצם. והטעם שהם אלה ראויים שיפרדו ולא יתחברו יחדיו והנה מצאנו כי גורל שמעון נפל בתוך נחלת בני יהודה. והנה הוא ברשות אחר. וגם עריו לא היו דבקים זו לזו. רק מפוזרות בינות גורל יהודה. גם כן לוי שהיו לו שמונה וארבעים עיר והן מפוזרות בינות השבטים. פסוק י"א: ד"ה ולשרקה: כפול כי היא כגפן ועיר כאתון גם כן ובדם ענבים סותה ויש אומרים שהוא כמו כסותו. מלבי"ם, פסוק ג': מצד שבכור אתה יש לך "יתר שאת" – התנשאות, שאתה ראשית אוני יש לך "יתר עז" – כוח הגוף. פסוק ו': בסודם– תגלה שהיה הדבר סוד אצלם (יענו את שכם במרמה) לא היה על פי עצתי ואחר כך בקהלם – כאשר נקהלו ויבואו על העיר בטח ויהרגו את כל זכר שאמרו שעשו זה להציל כבודי ("הכוונה יעשה...") לא היה זה לי לכבוד. פסוק ז': ארור אפם... ויש הבדל בין אף ובין עברה, שאף הוא שקוצף על מי שחטא כנגדו, ועברה אם על ידי זה שולח את חרונו גם על מי שלא חטא עד שעובר הגבול. ונגד שכם בן חמור היה אף ונגד אנשי שכם היה עברה. מה יש לאמר לזכותה של כל אחת מהשיטות?

פסוק י"ג

""זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן"

רש"י:

ד"ה לחוף ימים: על חוף ימים תהיה ארצו. חוף כתרגומו ספר, מרק"א בלע"ז [גבול], והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות, במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה (דברים ל"ג י"ח) שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך, זבולן יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים.

רשב"ם:

ד"ה לחוף ימים: שפת הים שהים חופף שם ומתחכך. ואם תאמר מה בצע מאחר ששפת הים גבוהה מאוד ואין יכולין לרדת שם לקנות סחורה לכן הוא מפרש והוא לחוף אניות במקום הנמל והשפה נמוכה ובאין האניות ובאין יושבי הארץ וקונים סחורה שבאניות.

ספורנו:

ד"ה והוא לחוף אניות: חוץ מארצו הולך לחוף אניות במיני סחורה כגון טרית וחלזון וזכוכית לבנה שהיו נמצאים בימים ובחול שלו כמו שהעיד עליו הכתוב באמרו כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול.

1.

באר את המושגים: "חוף", "חוף ימים", "חוף אניות" לפי רש"י.

2.

על מי מוסב "והוא" בפסוקנו, ומה מוסיפות שלוש המילים "והוא לחוף אניות", לפי רש"י רשב"ם וספורנו?

3.

מהו הקושי שרוצה ספורנו לתרץ: ד"ה זבולון לחוף ימים: בארצו. כי יירש מקום חוף ימים והקדים זבולן העוסק בפרקמטיא ליששכר העוסק בתורה. וכן משה רבינו בברכתו באמרו שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך כי אמנם אי אפשר לעסוק בתורה מבלי שישיג האדם קודם די מחסורו כאמרם אם אין קמח אין תורה. וכשיסייע האחד את חבירו להמציאו די מחסורו כדי שיעסוק בתורה כמו שאמרו בזבולן הנה עבודת האל יתברך בהשתדלות העוסק בתורה תהיה מיוחסת לשניהם וזאת הייתה כוונת התורה במתנות הכהונה ולויה שיסייע כל העם לתופשי התורה שהם הכהנים והלויים כאמרו יורו משפטיך ליעקב ויזכו כולם לחיי עולם כאמרם כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.

פסוקים י"ד-ט"ו

"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד"

רש"י:

ד"ה יששכר חמור גרם: חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד.

ד"ה רבץ בין המשפתים: כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רוצה לנוח רובץ לו בין התחומין בתחומי העיירות שמוליך שם פרקמטיא.

ד"ה וירא מנוחה כי טוב: ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות.

ד"ה ויט שכמו לסבול: עול תורה.

ד"ה ויהי: לכל אחיו ישראל.

ד"ה למס עובד: לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עבורין, שנאמר (דברי הימים א' י"ב ל"ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים, מאתים ראשי סנהדראות העמיד, וכל אחיהם על פיהם.

ד"ה ויט שכמו: השפיל שכמו כמו (שמואל ב' כ"ב י') ויט שמים (תהלים ע"ח א') הטו אזניכם. ואונקלוס תרגמו בפנים אחרים ויט שכמו לסבול מלחמות ולכבוש מחוזות שהם יושבים על הספר, ויהי האויב כבוש תחתיו למס עובד.

רשב"ם:

ד"ה יששכר חמור גרם: לא כזבולן שהולך עם עובדי ימים לסחורה אלא עובד אדמתו והיה כחמור בעל אברים חזק מצוי בין המשפתים תחומי העיר לחרוש ולעבוד את האדמה. כדכתיב על כל מים משלחי רגל השור וחמור. לחרוש ולזרוע וכן אמר משה שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך.

ד"ה וירא: יששכר מנוחת האדמה כי טוב יותר מלצאת למרחקים ואת הארץ כי נעמה ומצלחת כדכתיב אל המנוחה ואל הנחלה. ויט שכמו לסבול עול של מלכי ישראל ויהי למס עובד לתת למלכים עישור תבואותיו כדכתיב ואת שדותיכם יעשר וזה עיקר הפשט. ובשורת עושר הוא לשבט יששכר.

אונקלוס:

וחזא חולקא ארי טב, וית ארעא ארי מעבדא פירין; ויכביש מחוזי עממיא וישיצי ית דייריהון, ודישתארון בהון יהון ליה פלחין ומסקי מיסין.

1.

מה בין רש"י לרשב"ם בפירוש ברכה זו?

2.

מדוע נאמר "וירא מנוחה כי טוב" ולא נאמר "כי טובה"?

3.

מהי הדרך המיוחדת שבחר לו אונקלוס בפירוש פסוק ט"ו?

4.

לפי מי ממפרשינו מתאים פסוקנו יפה לדברי דבורה הנביאה שופטים ה' ט"ו: "וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב"

פסוקים ט"ז-י"ח

"דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'"

1.

מה בין רש"י לרשב"ם בפירוש ברכה זו ובמה מנמק רשב"ם את התנגדותו?

רש"י:

ד"ה דן ידין עמו: ינקום נקמת עמו מפלשתים, כמו (דברים ל"ב ל"ו) כי ידין ה' עמו.

ד"ה כאחד שבטי ישראל: כל ישראל יהיו כאחד עמו ואת כולם ידין, ועל שמשון ניבא נבואה זו. ועוד יש לפרש כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים הוא דוד שבא מיהודה.

ד"ה שפיפן: הוא נחש. ואומר אני שקרוי כן על שם שהוא נושף, כמו (בראשית ג' ט"ו) ואתה תשופנו עקב.

ד"ה הנשך עקבי סוס: כך דרכו של נחש, ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס, ונופל רכבו אחור שלא נגע בו. ודוגמתו מצינו בשמשון (שופטים ט"ז כ"ט) וילפת שמשון את שני עמודי התוך וגו' ושעל הגג מתו. ואונקלוס תרגם כחיוי חורמן, שם מין נחש, שאין רפואה לנשיכתו, והוא צפעוני, וקרוי חורמן על שם שעושה הכל חרם. וכפתנא, כמו פתן. יכמון, יארוב.

ד"ה לישועתך קויתי ה': נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו, וסופו לומר (שופטים ט"ז כ"ח) זכרני נא וחזקני נא אך הפעם וגו'.

רשב"ם:

ד"ה דן ידין עמו: המפרש על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא כלל. וכי יעקב בא להתנבאות על אדם שנפל ביד פלשתים וינקרו את עיניו ומת עם פלשתים בעניין רע. חלילה חלילה. אך על שבטו של דן נתנבא שהוא מאסף לכל המחנות וגם ביהושע כתיב והמאסף הולך אחר הארון ולפי שהיה הולך כל הימים בין בימי משה ובין בימי יהושע אחר כל הדגלים והיה צריך להלחם עם כל האומות הרודפים אחריהם לזנב כל הנחשלים אחריהם בדרך ולהנקם מן האומות כי גבורים היו. לכך אמר יעקב דן ידין אמו. ינקום נקמת עמו כאחד כל שבטי ישראל היה נוקם נקמתם ומשמרם מרודפיהם כמו כי ידין ה' את עמו וגו'. דם עבדיו יקום ונקם ישוב לצריו. וכמו ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה.

ד"ה יהי: שבטו של דן נחש עלי דרך להרוג את האומו.

ד"ה ויפל רכבו: האויבים נופלים לפניו.

2.

מה פירוש המילה "כאחד" לפי רש"י, רשב"ם, ראב"ע, ורמב"ן?

רש"י, רשב"ם: ראה שאלה 1.

ראב"ע:

ד"ה דן ידין עמו: רמז שיהיה בעל דגל כאחד בני הגבירות. והנה היה כקצין על כל עם מהשפחות.

רמב"ן:

ד"ה דן ידין עמו: דן ידין עמו - כמו כי ידין ה' עמו (דברים ל"ב ל"ו), ארי ידין ה' דינא דעמיה, כלשון שפטני ה' וריבה ריבי מגוי לא חסיד (תהלים מ"ג א'), ריב אלמנה (ישעיה א' י"ז). יאמר, כי דן ינקום נקמת עמו, כל שבטי ישראל כאחד. והטעם כי פלשתים הרעו לכל ישראל כמה פעמים, כי בימי שמגר בן ענת החלו (שופטים ג' ל"א), ובימי יפתח כתוב (שם י' ז') וימכרם ביד פלשתים, וגם אחרי עבדון בן הילל (שם י"ב י"ג), ויתנם ה' ביד פלשתים ארבעים שנה (שם י"ג א'), ולא היה בשופטים מי שהכניעם או שנצחם כלל. ואף על פי שכתוב בשמגר (שם ג' ל"א) ויך את פלשתים שש מאות איש במלמד הבקר, איננה נקמה כי איננה מכה רבה, על כן כתוב בשמשון (שם י"ג ה') והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים, ולקח נקמת ישראל מהם, כי הרג מהם עם רב, וכל סרני פלשתים המית. והזכיר ידין, כי היה הנוקם הזה שופט לא מלך. ואפשר שזה דעת אונקלוס שאמר ביומוהי יתפרק עמיה.
ויתכן שיהיה כאחד שבטי ישראל, כמיוחד שבשבטים, הוא יהודה שנאמר בו (לעיל פסוק ח') ידך בעורף אויביך, כי גם זה יגבר על אויביו וינצחם.

3.

מה מקום המילים "לישועתך קויתי ה'" בפסוק לפי תרגום יונתן, רש"י, רשב"ם, רמב"ן?

תרגום יונתן:

אמר יעקב כד חמא ית גדעון בר יואש וית שמשון בר מנוח דקיימין לפרוקין לא לפורקניה דגדעון אנא מסכי ולא לפורקניה דשמשון אנא מודיק דפורקנהון פורקן דשעתא אלהין לפורקנך סכית ואודיקית ה' דפורקנך פורקן עלמין.

רש"י, רשב"ם: ראה שאלה 1.

רמב"ן:

ד"ה לישועתך קויתי ה': לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו זולתי שמשון שהוא הנחש הזה, כדכתיב (שופטים ב' י"ח) והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט. והוא היה האחרון לשופטים, כי שמואל נביא היה ולא נלחם להם, ובימיו מלכו המלכים, וכאשר ראה הנביא תשועת שמשון כי נפסקה אמר לישועתך קויתי ה', לא לישועת נחש ושפיפון, כי בך אושע לא בשופט, כי תשועתך תשועת עולמים.

פסוק י"ט

"גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב"

הרכסים לבקעה:

גדוד: חיל העומד לשלל ולבז בארץ האויב... תחילה יבואו אויבים עליו ובסוף יגור הוא בארצות אויביו ונראה שזהו שאמר "והוא", שמורה דבר חדוש אף על פי שתחילה יהיה כך אבל בסוף יהפך הדבר.

1.

בעקבות מי הלך הפרשן הזה, בעקבות רש"י או בעקבות הרמב"ן? (יובאו להלן:)

רש"י:

גד גדוד יגודנו: כולם לשון גדוד הם, וכך חברו מנחם. ואם תאמר אין גדוד בלא שני דלתי"ן, יש לומר גדוד שם דבר צריך שני דלתי"ן, שכן דרך תיבה בת שתי אותיות לכפול בסופה, ואין יסודה אלא שתי אותיות, וכן אמר (משלי כ"ו ב') כצפור לנוד, מגזרת (איוב ז' ד') ושבעתי נדודים, (שופטים ה' כ"ז) שם נפל שדוד, מגזרת (תהלים צ"א ו') ישוד צהרים, אף יגוד, יגודנו, וגדוד, מגזרה אחת הם. וכשהוא מדבר בלשון יפעל אינו כפול, כמו יגוד, ינוד, ירום, ישוד, ישוב, וכשהוא מתפעל או מפעיל אחרים הוא כפול, כמו יתגודד, יתרומם, יתבולל, יתעודד. ובלשון מפעיל (תהלים קמ"ו ט') יתום ואלמנה יעודד, (ישעיה מ"ט ה') לשובב יעקב אליו, (שם נ"ח י"ב) משובב נתיבות. יגודנו האמור כאן אין לשון שיפעילוהו אחרים, אלא כמו יגוד הימנו, כמו (ירמיה י' כ') בני יצאוני, יצאו ממני. גד גדוד יגודנו. גדודים יגודו הימנו, שיעברו הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ.

ד"ה והוא יגוד עקב: כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש.

ד"ה עקב: בדרכן ובמסלותם שהלכו ישובו, כמו (תהלים ע"ז כ') ועקבותיך לא נודעו, וכן (שיר השירים א' ח') בעקבי הצאן, בלשון לע"ז תרצי"ש [עקבות].

רמב"ן:

גד גדוד יגודנו: פירש רש"י על דרך אונקלוס, יתנבא כי גדוד יגוד ממנו ואותו הגדוד יגוד עקב על עקבו, שיחזור לדרך אשר בא לו לשלום אל ארצו. והנכון שיהיה כמו לעלות לעם יגודנו (חבקוק ג' ט"ז). יאמר, כי גדוד יגודנו תמיד, שיהיו לו מלחמות רבות ופשט גדוד עליו בארצו, והוא יגוד אותו על עקבו, שיתגבר עליו וירדוף אותו והם ישובו על עקב בשתם. שיבח אותם בגבורה וניצוח כל הבאים עליהם למלחמה. וזה כענין ברכת משה רבינו בהם (דברים ל"ג כ') ברוך מרחיב גד כלביא שכן, בעבור שירש ארץ רחבת ידים וגדולה מאד והיא בעבר הירדן, היו באים עליהם תמיד גדודי עמון ומואב שכניו הרעים התובעים בנחלה ופושטים עליהם, והוא כלביא שכן על טרפו, מקולם לא יירא ומהמונם לא ייחת.
וזה פירוש נאה למדתיו מן הירושלמי שאמרו במסכת סוטה (פרק ח' הלכה י') גד גדוד יגודנו, גייסא אתי מגיסתא והוא מגייס לה, לומר כי הגייס יבא לאסוף חיל ולגייס עליו והוא יגוד עליהם ויביא גדודיו בארצם.
ואולי ירמוז הנביא על מלחמת יפתח הגלעדי עם בני עמון, כי בני גד ירשו כל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון, והיו בני עמון תמיד נלחמים באנשי גלעד, והוא כמעט עבר עליהם והיכה אותן ואת עריהן מכה גדולה מאד (שופטים י"א ל"ג), והיה הענין ההוא נס גדול, הזכירו הנביא כאשר הזכיר דבר שמשון.

ראב"ע:

ד"ה גד: התנבא שיבוא עליו גדוד והוא ינצחנו באחרונה.

ד"ה יגודנו: כמו לעם יגודנו (חבקוק ג' ט"ז). גם יגוד מפעלי הכפל. והשורק תחת חולם. כמו ירון ושמח (משלי כ"ט ו') ואנחנו לא נדע היום כל התלאות העוברת על אבותינו.

2.

מה ראה ראב"ע להוסיף כאן את המילים "ואנחנו לא נדע היום כל התלאות העוברות על אבותינו"?

פסוק כ"א

"נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר"

ראב"ע:

ד"ה נפתלי אילה שלוחה: על דרך דורון. והמקבל הדורון נותן אמרי שפר. ויש אומרים שאילה רמז לדבורה. הנותן אמרי שפר רמז לשירת ברק עמה. ואמר נפתלי בעבור נחלתו.

1.

מה קשה בפסוק זה ואיך מתרצו ראב"ע?

2.

מה פירוש המילה "שלוחה" לפי ראב"ע?

פסוקים כ"ב-כ"ו

"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם  תִּהְיֶין לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו"

רש"ר הירש:

יהודה ויוסף הינם שתי נקודות המוקד אשר עליהן שוהה ביותר מבטו של יעקב בשעה שצפה למרחקים.

1.

ציין במה הינם שני אלה המצוינים שבין האחים בברכתם?

2.

במה דומה ברכת יעקב את יוסף את בניו (פרק מ"ח) לברכת יצחק את יעקב (פרקים כ"ו-כ"ח-כ"ט)?