הבריאה ועץ הדעת

בגיליון הזה שני חלקים ענה רק על אחד משניהם, הראשון קשה יותר.

עצה טובה: (לא למתחילים) להבנת פרק ג' למדו מורה נבוכים א' פרק ב'.

פסוק ב'

"וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי"

איתא במכילתא לשמות י"ב מ':

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, וזה אחד הדברים ששינו וכתבו שבעים הזקנים שתרגמו התורה ליוונית, לתלמי המלך: ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות שלשים שנה וארבע מאות שנה. כיוצא בו כתבו אליו: אלקים ברא בראשית, אעשה אדם בצלם ובדמות... ויכל ביום השישי וישבת ביום השביעי...

1.

מה הקושי שהביאם לידי שינוי זה?

2.

איך מתרצים את הקושי הזה רש"י (ב' פירושים), ראב"ע (ג' פירושים) וספורנו?

רש"י:

רבי שמעון אומר: בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כלה בו ביום. דבר אחר: מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה.

ראב"ע:

יש אומרים כי הימים נבראים, ובבריאת יום שביעי שלמה המלאכה וזה הפירוש תפל. ויש אומרים כי יש בי"ת שטעמו קודם כמו לא תחסם שור בדישו; אך ביום הראשון תשביתו שאר. ולמה זאת הצרה וכילוי מעשה איננו מעשה. כאילו אמר לא עשה מעשה. וכן פירש ויכל גם וישבת. וטעם מלאכתו אשר עשה ביום הששי טרם יום השבת. וטעם וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו - מכל הבריאות שברא.

ספורנו:

בתחילת היום השביעי שהוא הרגע בלתי מתחלק אשר הוא ראשית לזמן העתיד ואינו חלק ממנו כאמרם ז"ל נכנס בו כחוט השערה.

3.

באר את הביטויים שבדברי ראב"ע: "ולמה זאת הצרה" "וכילוי מעשה אינו מעשה".

פסוק ג'

"אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת"

רש"י:

המלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשאה בששי, כמו שמפורש בבראשית רבה (י"א י').

ראב"ע:

השרשים בכל המינים שנתן בהם כח לעשות דמותם. והמפרש לעשות תחת עשה גם עשה תחת ברא איננו כן לפי דעתי. ואמר הגאון שברכת היום וקידושו ישוב על השומרים שיהיו מבורכים קדושים.

רמב"ן:

מלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשה בששי, כמו שמפורש בבראשית רבה (י"א ט'), לשון רש"י. אבל רבי אברהם אמר כפשוטו, כי מלאכתו 'השרשים בכל המינים, שנתן בהם כח לעשות כמותן'. ולי נראה פירושו, ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין, לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששת הימים.

רד"ק:

לעשות מכאן ואילך, הוא בראם בששת ימי המעשה, שיהיו הם עושים מכאן ואילך, כל מין ומין תולדותיו כפי מה שהם.

מלבי"ם:

לא הייתה שביתה של בטלה, רק לעשות, ששבת מכל מלאכתו שהיא מלאכת הטבע לעשות עשיות חדשות שהם מעשה הנהגת ההשגחה שמתנהגת לפי המעשה ולפי השכר והעונש.

1.

מה בין הדעות הנ"ל?

2.

האפשר להביא לאחת מהן סיוע מן הפסוקים: שופטים י"ג ט': "וַיִּשְׁמַע הָאֱ-לֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ" ירמיהו ט"ז י"ב: "וְאַתֶּם הֲרֵעֹתֶם לַעֲשׂוֹת מֵאֲבוֹתֵיכֶם וְהִנְּכֶם הֹלְכִים אִישׁ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבּוֹ הָרָע לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֵלָי" יואל ב' כ': "וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת" תהלים קכ"ו ג': "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים"?

פסוק ד'

"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת"

רש"י:

ד"ה אלה: האמורים למעלה.

רמב"ן:

ד"ה אלה תולדות: יספר תולדות השמים והארץ במטר ובצמיחה כאשר נבראו ונעשו כתיקונם, כי השמים יתנו טלם ומטרם, והארץ תתן יבולה, והם קיום כל חי.

ספורנו:

אלה הצמים ובעלי החיים שאמרנו היו תולדות השמים וארץ בכח שנמצא בהם משעה שנבראו כי מאז נמצאו בהם כוחות פועלות ומתפעלות להויות ונפסדות כאמרם: את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותיה אמנם יצאו לפועל.

מה שיעור הפסוק הזה לפי הדעות הנ"ל, האם הוא חתימת סיפור מעשי בראשית או כותרת הפסוק הבא?

פסוק ו'

"וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה"

1.

מדוע נאמר בתחילת הפסוק "הארץ" ובסופו "האדמה"?

2.

קרא ראב"ע: ד"ה ואד: ...והגאון אמר כי פירושו ולא אד יעלה מן הארץ. וגם דבריו לדברים פרק ל"ג פסוק ו': ד"ה ויהי מתיו מספר: ואל יהי מתיו מספר כמו ולא למדתי חכמה (משלי ל' ג') ובי"ת באל שדי (שמות ו' ג') אשר פירשתי רבים כי יתכן שיחיה לעולם ויהיו מעטים וכל דבר שיספר הוא מעט. וכן אני מתי מספר (בראשית ל"ד ד'). איזו מילה מן הפסוקים הקודמים יש להכניס לפסוקנו לפי שיטת רב סעדיה גאון (במקום "לא" לפי גירסת הראב"ע), כדי לישב את הסתירה בין פסוק ה' ובין פסוק ו'?

פרק ב' פסוק ט' 

"וַיַּצְמַח ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע"

רמב"ן:

ד"ה ועץ הדעת טוב ורע: אמרו המפרשים כי היה פריו מוליד תאות המשגל, ולכן כיסו מערומיהם אחרי אכלם ממנו. והביאו לו דומה בלשון זה מאמר ברזילי הגלעדי האדע בין טוב לרע (שמואל ב' י"ט ל"ו), כי בטלה ממנו התאוה ההיא. ואיננו נכון אצלי בעבור שאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע (להלן ג' ה'). ואם תאמר כיחש לה, הנה ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע (להלן ג' כ"ב). וכבר אמרו (פירקא דרבינו הקדוש, בבא דשלשה ט"ז) שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם ואלו הן: נחש ומרגלים ודואג האדומי הבארותי.

והיפה בעיני, כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע. ולכן נקרא 'עץ הדעת טוב ורע', כי 'הדעת' יאמר בלשוננו על הרצון, כלשונם (פסחים ו' א') לא שנו אלא שדעתו לחזור, ושדעתו לפנותו. ובלשון הכתוב (תהלים קמ"ד ג') מה אדם ותדעהו, תחפוץ ותרצה בו, ידעתיך בשם (שמות ל"ג י"ב), בחרתיך מכל האדם, וכן מאמר ברזילי האדע בין טוב לרע, שאבד ממנו כח הרעיון, לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו, והיה אוכל מבלי שיטעם ושומע מבלי שיתענג בשיר. והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו המשגל לתאוה, אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו, ולכן היו האיברים כולם בעיניהם כפנים והידים ולא יתבוששו בהם. והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים, וזו מידה אלהית מצד אחד, ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה. ואפשר שנתכוון הכתוב לענין הזה כשאמר: אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז' כ"ט). 'היושר' שיאחוז דרך אחת ישרה, 'והבקשה בחשבונות רבים' שיבקש לו מעשים משתנים בבחירה ממנו...

1.

מהו עץ הדעת לפי דעת "המפרשים" המובאים בדבריו, במה הוא סותרם ומה דעתו?

רבנו בחיי:

עת הדעת נותן באוכליו רצון ובחירה... וכן יוכיח הלשון "דעת" שהוא נאמר על הרצון והבחירה כמו בלשון חז"ל: שדעתו לעשות כך וכך, וכן תהלים קמ"ד: מה אדם ותדעהו, כלומר מה קנינו שתרצה בו. ואם כן ביאור עץ הדעת כאילו אמר ועץ הרצון. והקב"ה מנעו ממנו, לפי שהאדם היה מוכרח על מעשיו קודם שחטא והיו כל פעולותיו שכל גמור כמלאך שהוא מוכרח לעשות כל פעולותיו שכליות, לפי שאין לו מונע, כן היה האדם. אבל אחר שחטא ואכל היה לו רצון ובחירה ונתלבש בתאוות גופניות... זו מידה אלוקית ומידה טובה מצד אחד ורעה מצד אחר...

2.

רבנו בחיי בן אשר הלך בעקבות הרמבן. מהי חולשת תפישתו ומה הטענות שיש לטעון נגדו?

פרק ב' פסוק י"ז 

"וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"

1.

ד"ה לא תאכל ממנו: מן הפרי יזהירנו, כי העץ אינו נאכל. וכן אמר למטה (להלן ג' ג') מפרי העץ אשר בתוך הגן. וכמהו ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו (מלכים ב' י"ח ל"א), וכן בעצבון תאכלנה (להלן ג' י"ז), תאכל פריה. מה קשה לרמב"ן?

2.

ד"ה ביום אכלך ממנו מות תמות: בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות. וכמוהו ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידוע תדע כי מות תמות (מלכים א' ב' מ"ב), שאין הכוונה שימות מיד בו ביום, ואין הכוונה לידיעה בלבד שידע שימות, כי החיים יודעים שימותו כולם. אבל הכוונה כי בעת שיצא יהיה חייב מיתה למלך, והוא ימית אותו כאשר ירצה. ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו (במדבר ד' כ'), ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כ"ב ט'), אין עניינם אלא שיהיו חייבים מיתה וימותו בחטאם זה. ועל דעת אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב, אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירות, כגון זר האוכל תרומה (ויקרא כ"ט ט'), ושתוי יין (שם י' ט'), ומחוסר בגדים ששמשו (שמות כ"ח מ"ג), וזולתם, שהכוונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם. ולכך אמר בעונש עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב בטבעך (להלן ג' י"ט). וגם מתחילה היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ, אם כן היתה בו התכה וסיבת הויה והפסד. ועל דעת רבותינו (עיין שבת נ"ה ב') אלמלא שחטא לא מת לעולם, כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד, והחפץ האלהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד, והוא יקיים אותו לעד, כמו שפירשתי במלת וירא אלהים כי טוב (לעיל א' ד'). ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה כי הבריאה היא בחיוב. אבל לדעת אנשי האמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוהי פשוט, גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ. וזה אמת ברור. אם כן ביום אכלך ממנו מות תמות, שאז תהיה בן מות, לא תתקיים לעד בחפצי. והאכילה היתה לו מתחילה לעונג. ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באיברים כמן ומקיימים את אוכליהם, וכאשר גזר עליו ואכלת את עשב השדה, ובזעת אפיו יאכל לחם האדמה, היה זה סיבה להפסד, כי עפר הוא, ועפר יאכל, ואל עפר ישוב. מה קשה לרמב"ן?

פרק ג' פסוק א'

"וְהַנָּחָשׁ"

ראב"ע:

יש אומרים כי האישה הייתה מבינה ויודעת לשון החיות. ויפרשו ויאמר הנחש ברמיזה. ואחרים אמרו שהוא שטן ואיך לא יראו סוף הפרשה כי איך ילך השטן על גחון ואיך יאכל עפר. ומה טעם לקללת הוא ישופך ראש. ורבים השתבשו לחקור למה היה קולל הנחש ואם היתה לו דעת שלמה. או ציוה שלא ישיא האשה. ויאמר רב סעדיה גאון אחר שהתברר לנו שאין דיבור דעת כי אם באדם לבדו נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דיברו. רק מלאך דיבר בשבילם. והשיב עליו רב שמואל בן תפני והנה קם רבי שלמה הספרדי בעל השירים השקולים וחכם גדול היה והשיב על רב שמואל.
והישר בעיני שהם הדברים כמשמעם, והנחש היה מדבר והיה הולך בקומה זקופה והשם דעת באדם שם בו. והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה רק לא כאדם. ופירוש ערום - חכם, שיעדה דבריו בערמה.

ספורנו:

הוא שטן הוא יצר הרע רב ההזק עם מעט היותו נראה. כי אמנם יקרא הדבר בשם איזה דומה לו כמו שנקרא המלך אריה כאמרו עלה אריה מסבכו ויקראו האויבים המזיקים נחשים צפעונים אשר אין להם לחש כאמרו הנני משלח בכם נחשים צפעונים וכו'. ועל זה הדרך קרא בזה המקום את היצר הרע המחטיא - נחש, בהיותו דומה לנחש אשר תועלתו במציאות מעט מאוד ונזקו רב עם מיעוט הראותו.

אברבנאל:

הנחש לא דיבר כלל אל האשה ולא האשה אליו, כי לא איש דברים הוא ולזה לא אמר הכתוב ויפתח ה' את פי הנחש, כמו שאמר באתון בלעם, שלא דיבר כלל לא בטבע ולא בנס, אבל היה העניין שהיא ראתה את הנחש עולה בעץ הדעת ואוכל מפרותיו ולא היה מת והאשה חשבה בזה וחקרה בעצמה כאילו היתה מדברת עם הנחש וכי הוא בעלותו ובאכלו אומר אליה לא מות תמותון, אף היא במחשבתה תשיב אמריה.

מה מובן הנחש המסית לפי ראב"ע, ספורנו, אברבנאל?

פרק ג' פסוק א'

"אַף כִּי אָמַר"

אונקלוס:

בקושטא ארי אמר ה'.

רש"י:

שמא אמר לכם לא תאכלו מכל וגו': ואף על פי שראה אותם אוכלים משאר פירות, הרבה עליה דברים כדי שתשיבנו ויבא לדבר באותו העץ.

ספורנו:

ד"ה ויאמר אל האשה: כי שכלה החלוש התעצל מתבונן ולא התקומם על הדמיון הכוזב וצייר אז כוחה המדמה כי אמנם אף כי אמר אלהים. שאף על פי שאמר אלהים לא תאכלו מעץ הדעת פן תמותון מכל מקום לא יתאמת זה, ובכן אמר שכשהנחש והוא הדמיון התחיל לשום ספק בזה הנה האשה בשכלה החלוש אמרה מכל עץ הגן נאכל ואין לנו צורך להכנס בסכנת אכילת עץ שהאל יתברך אמר לנו שבאכלנו ממנו נמות. אמנם הדמיון התחזק ליחס קנאה ושקר חס ושלום לאל יתברך וצייר שאסר אותו הפרי כדי שלא ישיגו בו התועלת להיות כאלהים ושלא יסבב מות כלל. ובכן אמר אל האשה.

1.

מה ההבדל בין אונקלוס, רש"י וספורנו בפירוש המילה "אף", ולפי פירושו של מי מהם דברי הנחש חריפים ביותר?

2.

מהי הערמה המיוחדת המתבלטת בשאלת הנחש הזו?

השווה את מצוות ה' פרק ב' פסוקים ט"ז-י"ז לדברי חוה פרק ג' פסוקים ב'-ג'. פרק ב' פסוקים ט"ז-י"ז: "וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" פסוקים ב'-ג': "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" באר את סיבת השינויים החשובים.