נאום התוכחה של משה

המשך גליון עקב תשכ"ו

1. האלשיך, מקשה:

מהו התוכחה הלזה (כך!) פה, כי הוא בלתי מתייחס אל הקודם, וטוב טוב היה לאמר בפרשת "אלה הדברים" אצל כל שאר התוכחות האמורות שם?

2. אברבנאל, מקשה:

הספק העשירי הוא באמרו (ט' כ"ב) "ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה" והוא כי אם היה מספר עוונתיהם בעניין העגל, למה לא השלים סיפורו ואחר כך יזכור עונות תבערה ומסה וקברות התאוה וחזר אחר כך לסיפור העגל עצמו?

פסוק ח'

"וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת ה' וַיִּתְאַנַּף ה' בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם"

רמב"ן:

ד"ה ובחרב הקצפתם את ה': קודם שיפתח להם בביאור התורה, כלל והוכיח אותם בעוונות אשר גרמו להם רעה ולא נמחלו, והזכיר להם עניין המרגלים ומי מריבה, ואחר כך ביאר עשרת הדברות ופרשת יחוד השם, והזהירם בעניין עבודה זרה אזהרות רבות, והזהיר במצוות בכללם ויאמר, שהן כולן טובות ובעבורן תבוא להן כל הטובה.
ועתה בא להתחיל בפרטי המצוות. וקודם שיזכיר אחת מהן בפרט יחזור להוכיח אותן ולפקוד עליהם את כל עוונותיהם שעשו מעת שקיבלו את התורה והלאה, כי התלונות שעשו קודם מתן תורה שהמרו על ים בים סוף וילונו במרה ובאלוש* לא יזכירם להם, כי מעת שקיבלו התורה היו יותר חייבים לשמוע בקול ה' אשר כרת עמהם ברית, ולפיכך פתח כאן "ובחורב הקצפתם," והזכיר להם מעשה העגל...

וכן הרמב"ן, שמות ט"ז, א':

ד"ה ויסעו מאלים: ...ועל דעת רבותינו היה דבר המן באלוש, כי בראותו שהיו חונים ונוסעים וחונים במדבר בדפקה ואלוש ולא יצאו ממנו (= מן המדבר) פחדו ונתרעמו. וזה טעם (ט"ז, ב') "וילונו כל עדת בנ ישראל... במדבר".

------------------------------------------------------------------------------------

*הרמב"ן מסתמך כאן על שמות רבה כ"ה, ה:

...לארבעים ושנים מסעות ירד להם המן (=היה צריך לרדת) והיכן ירד? (=היכן התחיל לרדת?) באלוש.

פסוק כ"ג

"וּבִשְׁלֹחַ ה' אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ"

העמק דבר מקשה, למה לא נאמר: "באמור ה' לכם עלו ורשו את הארץ"?

והוא מיישב קושייתו על פי המסופר בדברים פרק א'.

פסוק כ"ד

"מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה' מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם"

ר' יוסף בכור שור:

ד"ה מיום דעתי אתכם: תחילה, כשאמרתי לרשע (שמות ב') "למה תכה רעך", עמד והלשין עלי.

רמב"ן, פסוק כ"ז:

ד"ה ואשליך את עפרו אל הנחל. ...וכן הזכיר פעם אחרת חטא המרגלים בקצרה בעבור העוון הגדול כי בו ישלים "ממרים הייתם עם ה'". ואמר "מיום דעתי אתכם" לרמוז על תלונותיכם קודם מתן תורה.

באור, פסוק ה':

ד"ה לא בצדקתך: ...ויתכן שכל זמן שהיו במצרים טובים היו את ה' ומאמינים בו במשה עבדו וראויים היו להיות אהובים למעלה ולהיגאל מבית עבדים. אמנם אחר כך, למן היום אשר יצאו ממצרים החלו להיות ממרים, ואין הצדקה ויושר לבב נמצא בהם, ונתמעטה האהבה הקודמת, עד שנשאר להם ברית אבות בלבד.
ומה שאמר להלן (פסוק כ"ד) "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" אינו סותר לזמן הנרמז כאן, כי יתכן שמשם ואילך יאמר "דעתי אתכם", שהיו נתונים ומסורים אליו לרעות אותם ולהנחם בתבונתו, ולפקוד על ענייניהם, וזהו עניין הידיעה.

פסוק כ"ד

"מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'"

העמק דבר:

גם בהיות גילוי שכינה עמכם, הייתם ממרים, וכל שכן בזמן שלא יהיה גילוי שכינה עמכם.

פסוק כ"ה

"וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי"

רש"י:

ד"ה ואתנפל וגו': אלה הם עצמם האמורים למעלה.

רשב"ם:

ד"ה ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום... ואתפלל אל ה' ואומר: מי האיש החכם ייתן לב ויבין, למה הוצרך לכפול כאן נפילת ארבעים היום? וכי דרך המקרא לחזור ולכפול דבר, לומר: כשנפלתי לפני ה' ארבעים יום, כך וכך נתפללתי? למעלה היה לו לומר; ולא היה צריך לחזור ולכפול, כדי להודיע לישראל: בלשון זה וזה התפללתי!
אפס, חכמה גדולה יש כאן ולהוכיח את ישראל בא:
שמא תאמרו: "והלא חטא גדול כמעשה העגל הועילה תפילתו של משה וניצלנו, אף בארץ ישראל אם נחטא, יועילו לנו תפילות הנביאים". אמר להם משה: לא תועיל לכם תפילה בארץ ישראל, כי עתה (= אחרי חטא העגל) לא נתכפר לכם אלא כדי שלא יתחלל שמו, שהרי כך התפללתי (כ"ז-כ"ח) "זכר לעבדיך... פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלי יכולת ה' להביאם..." ולכך לא נתחייבתם מיתה במדבר. אבל לאחר שיהרוג לפניכם שלושים ואחד מלכים וינחילכם את הארץ, אז יוציאכם ויגרש אתכם מן הארץ (= אם תחטאו) שאין כאן עוד חילול השם לאמור האומות: "מבלתי יכולת ה'" אלא (= אז, לאחר כיבוש הארץ) יאמרו הגויים: "ישראל חטאו לו" כמו שמפורש באתם נצבים (כ"ט כ"ג-כ"ו) "ואמרו כל הגויים: על מה עשה ה' אלוקי אבותם... ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה".

באור, (אחרי הביאו את דברי הרשב"ם הנ"ל):

ד"ה לפני ה': ואין זה עומק פשוטו של מקרא, אלא: משל לבן מלך שסרח כמה וכמה פעמים לפני אביו, בא אוהבו והתחנן וטרח בעבורו עד שפייסו, וכשנפטר האוהב, הוכיח את הבן קודם פרידתו ומסדר לפניו כל סרחונו ומזכיר לו כל מה שטרח בשבילו ומזכיר לו אפילו דבר קטן שהיה בינו לבין אביו, כדי שעל ידי כך יתעורר בלבבו יותר, כי לפעמים ישמר בלבו דבר קטן מה שמשמרו אחר כך, שלא יבוא לידי סרחון. וכן עשה משה: אמר להם כל מה שטרח והתנפל והתפלל בשבילם אפילו סדר ולשון התפילה, למען יתקיים בלבבם, ומתוך כך יזכרו עוונות ראשונים ולא יוסיפו לחטוא.