מעשר שני

הרמב"ן, פותח דבריו על פסוקינו ד"ה עשר תעשר, במילים:

גם זו מצוה שיבאר, כי אמר (ויקרא כ"ז ל') "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה'". ואמר (שם ל"א) "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו".           

מקשה אברבנאל:

מה תועלת בהפרש המעשר הזה משאר תבואות, אחרי שזו וזו יאכלו הבעלים?

וזו תשובתו:

דע לך שיש בזה תועלת עצומה והיא: בהפרישך אותו המעשר והוליכך אותו לירושלים לאכלו שם לשם מצוה לפני ה', תלמד ליראה את ה' ותקנה התכונה הטובה הזאת, והיתה למידת היראה בעשותך הדברים ההם לשם מצוה ולהתלמד בקיום הצווים האלוהיים, שבזה ההרגל יקנה בנפשו את ההכנעה לה' יתברך.

פסוק כ"ב

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ"

ראב"ע:

ד"ה עשר תעשר: ונסמכה זאת הפרשה כי אסור לאכול כל עוף טמא ובהמה טמאה ונבלה והנה בבשר ובדגן אסור לאכול ההקדש כי אם במקום הנבחר.

פסוק כ"ד

"וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ"

אלשיך:

...כי כמקרה בני האדם בכל דורותינו תספר תורתנו: שהיה לקרוא לקצת עשירי עם בימים ההם: כי אם יאמרו לאיש בעל עשרת אלפי דינר זהב ונושא ונותן בם: "למה לא תקבע עתים לתורה כראובן שכל נכסיו לא יגיעו עד מאה דינרים ולומד ושונה בכל יום?" אז יתרץ העשיר: "לא בדעת דיבר, כי הלא ראובן בשעה אחת מספיק לו לטפל בעסקו, אך אנכי כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי הלואי כל היום וכל הלילה יספיק לי לשאת ולתת בממוני, כי לפעמים לאכול אין לי פנאי, ומה גם לעסוק בתורה?!... נמצא כי לפי רוב הטיבו יתברך את האדם ימעט מהחזיק לו טובה, ואין זה כי אם שהונו אשר נתן לו ה' הוא הסיבה שיוסר מלבו חשק בית ה' וקדושת המקום, אשר בחר ה' לשכן שמו בו והולך ונשמט מיראתו וכו'...

1.

מהם הקשיים בסגנון פסוקנו שהביאו לדרוש מה שדרש?

2.

במה מתנגד פירושו (דרושו) לפירוש רש"י ד"ה כי יברכך (ד,2)?

השווה: פסוק כ"ד "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם" פסוק כ"ה "... וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ" נסה למצוא סיבת השינוי בין שני הפסוקים!