חלקה הראשון של השירה
דברים פרק לב, פסוקים טו - יט
| ב. | "וישמן ישרון" וכו' |
"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ"
1.
היכן מצינו בחומש דברים רעיון זה?
2.
שים לב לחילוף הגופים:
וישמן ישרון ויבעט - גוף שלישי
שמנת עבית כשית - גוף שני
ויטש אלוה עשהו - גוף שלישי
התוכל להסביר חילוף זה?
עיין גם ספורנו, לכל הפסוק:
ד"ה וישמן ישרון ויבעט: והנה גם בעלי העיון שבהם הנקראים ישורון מן אשורנו ולא קרוב עשו כמו הבהמות הבועטות בבני אדם שנותנים להם מזון.
ד"ה שמנת עבית כשית: הנה אתה ישורון קהל תופשי התורה ובעלי העיון פנית אל התענוגים הגשמיים ובזה עבית מהבין דקות האמת כאמרו וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא. כשית - כאמרו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם.
ד"ה ויטוש אלוה עשהו: ולפיכך נטש ההמון אלוה עשהו.
ד"ה וינבל צור ישועתו: בזהו כי מרעה אל רעה יצאו.
3.
שד"ל:
אין "שמנת" כפל לשון של "וישמן", אלא הראשון כמשמעו והשני לשון מושאל, כמו "השמן לב העם הזה" (ישעיה ו'), "טפש כחלב לבם" (תהילים קי"ט ע') ומזה טיפש (בחיריק וצרי), וכן "עבית כשית" – נעשית עב ואטום כלומר סכל ובלתי מבין.
במה שונה שד"ל מן הפירוש הרגיל, ומה הניעו לפרש כך?
| ג. | "וינבל צור ישועתו" |
"וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ"
רש"י:
גינהו ובזהו כמו שנאמר אחוריהם אל היכל ה' וגו' - אין ניבול גדול מזה.
במחשבה ובפה. והנכון, שחילל השם שלא הושיעו הוא סבב על כן כתוב צור ישועתו גם זה הפסוק על פירוש הצור תמים פועלו.
(אחרי הביאו דברי רש"י וראב"ע) וגם זה איננו נכון בעיני, כי אינו מטעם המקום, שעדיין יספר את חטאיהם ולא יזכיר עונש ונקמה שיעשה בהם עד ויאמר אסתירה פני מהם.
והנכון בעיני מה שהזכרתי למעלה (פסוק ו'), כי הנבלה תשלום רעה תחת טובה. יאמר שנטש אלוה שבראו בעבור זרים, וינבל בפיו ובמחשבתו צור שהיה מושיעו לאמר שאין בעבודתו רק גמול רע, בעבדם הזרים ישבעו לחם ובעבדם את הצור יהיו נבזים ושפלים לכל העמים, כאשר אמרו סכלינו (מלאכי ג' י"ד ט"ו) שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני השם צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו', וכאשר תאמרנה הנשים הארורות (ירמיה מ"ד י"ח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל. וכן אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך (שם י"ד כ"א), שיאמרו עליו שהוא משלם רעה תחת טובה לעמו ועבדיו, כמו שאמר (שם) אל תפר בריתך אתנו.
1.
כיצד מוכיח הרמב"ן כי טעה ראב"ע בפירושו?
2.
כיצד מפרש הרמב"ן את המילה "וינבל"?
ועיין גם פירושו פסוק ו':
ד"ה נבל: ולפי דעתי, העושה טובת חנם יקרא נדיב, ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, והוא שאמר (ישעיה ל"ב ה') לא יקרא עוד לנבל נדיב, כי הוא הפכו. ולכך אמרו על נבל הכרמלי (ש"א כ"ה כ"ה) כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו, כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר את כל אשר לו, והוא לא רצה לשלם לו גמול ויעט במלאכיו ויבזהו. וזהו טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מ"ב ח') לבלתי עשות עמכם נבלה, כי היו הם מלמדים זכות על מעשה השם הנכבד והנורא שהוא במשפט ואם ירע להם תראה נבלה. ויתכן שיקרא כן בעבור שהוא נופל מבני אדם, כאשר יאמר כאלה נובלת עליה (ישעיה א' ל'), כמו נופלת עליה. ויקראו המתה "נבלה" שנפלה לארץ ומתה, כמו שאמר (שופטים י"ד ח') לראות את מפלת האריה.
אם כן יאמר הכתוב, הזאת תגמלו את השם על הטובות שעשה עמכם, עם נבל שהוא משלם רעה תחת טובה, ולא חכם לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת לא לאל, כענין שנאמר (איוב ל"ה ו' ז') אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח. הלא האל הוא אביך כי הולידך וגדלך, והוא קנך ששמך קנין, כי הוציאך מאין והיית יש, וכל יש יש לו קנין כענין שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח' כ"ב), וכן קונה שמים וארץ (בראשית י"ד י"ט) כאשר פירשתיו, והוא צור עשך ויכוננך, כלשון ויכוננו ברחם אחד (איוב ל"א ט"ו).
3.
כיצד מפרש הרמב"ן את הפסוק (ירמיהו י"ד כ"א) אל תנבל כסא כבודך?
| ד. | הכינוי "צור" |
"צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי"
מורה נבוכים, מאמר א' פרק ט"ז:
צור – שם משתתף (שם בעל הוראות שונות): הוא שם ההר "והכית בצור" (שמות י"ז ו') והוא שם אבן קשה כחלמיש "חרבות צורים" (יהושע ה'). והוא – שם המקור אשר יחצבו ממנו אבני המקורים.
"הביטו אל צור חוצבתם" (ישעיה נ"א א'). ואחר כן הושאל מזה העניין האחרון זה השם לשרש כל דבר והתחלתו, ולזה אמר (הנביא) אחר אמרו "הביטו אל צור חוצבתם" – "הביטו אל אברהם אביכם" – כאילו ביאר: שהצור חוצבתם ממנו הוא "אברהם אביכם", על כן לכו בדרכיו והאמינו בתורתו והתנהגו במידותיו.
כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו. ולפי זה העניין האחרון נקרא ה' יתברך "צור", כי הוא ההתחלה והסיבה הפועלת לכל אשר זולתו, ונאמר: "הצור תמים פעלו" (דברים ל"ב), "צור ילדך תשי", "צורם מכרם" (דברים ל"ב), "ואין צור כאלוקינו" (שמואל א' ב'), "צור עולמים" (ישעיה כ"ו)...
הסבר לפי זה למה בחר הכתוב בפסוקנו בכינוי "צור" ולא באחד משאר כינוייו של הבורא ב"ה!
| ה. | "צור ילדך תשי" |
"צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ"
ד"ה צור ילדך תשי: דיבר הנביא ותמה: איך שכחת אשר ילדך ועבדת חדשים, גם זה צור ילדך, כמו הביטו אל צור חוצבתם כאילו ממנו היה כי הכל בגבורת השם כמו רוקע הארץ מאתי והתימה מתועי לב בעבור אני היום ילדתיך (תהלים ב' ז') ושכחו זה הכתוב.
כנגד מי נאמרו דבריו על "תועי הלב"?
מה עניין תהילים פרק ב' פסוק ז' לכאן?
| ו. | "מכעס בניו ובנותיו" |
"וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו"
וגלי קדם ה' ותקף רגזה מדארגיזו קדמוהי בנין ובנן.
ואחר שלא השיג שלמותם בארץ בחר שלישית לצרפם בגלות, ובזה ומאס בכעסו את בניו ואת בנותיו לא ריחם על הקטנים ולא על כבוד הבנות.
1.
כעסו של מי?
2.
ליודעי לע"ז: בהתאם למי מן המפרשים הנ"ל תרגמו המתרגמים האלה?
דיס נאה דער עוויגע, ערגריממטע, בקרענט פאן זייבען זעהנען.
ער זאה אונז ער פערווארף, אים פערדרוס אום זייינע זעבגע.
3.
למה שינה אונקלוס בתרגמו בניו ובנותיו – בנין ובנן, בלי כינוי?
ד"ה מכעס בניו ובנותיו: הזכיר הכתוב הבנות בכאן שלא כמנהג, כאשר אמר למעלה (פסוק ה') לא בניו, וכן בכל מקום יזכיר הבנים, והבנות הן בכלל. אבל זה מרמזותיו כי יהיה בדור החורבן רשע הנשים ופשעיהם גדול מאד להכעיסו, כי היו נצמדות לעבודה זרה ביותר והן שמפתות את האנשים לעבדה, כאשר מפורש בדברי ירמיהו (מ"ד ט"ו) ויענו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העומדות קהל גדול, והן שהעיזו פניהם בנביא לאמר לו (שם פסוק י"ז) עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים.
וכתוב עוד שם (פסוק ה') מפורש להכעסני במעשי ידיכם לקטר לאלהים אחרים, וכתוב עוד שם (פסוק ט') השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות מלכי יהודה ואת רעות נשיו ואת רעותיכם ואת רעות נשיכם. וביחזקאל (ח' י"ג-י"ד) נאמר, עוד תשוב תראה תועבות גדולות אשר המה עושים ויבא אותי אל פתח שער בית ה' וגו' והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז.
4.
מה קשה לו, ומה תירוצו?
| ז. | "אסתירה פני... אראה" |
"אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם"
ד"ה אסתירה: כדרך לשון בני אדם. וכן: אעלים עיני. והטעם, כאשר יבקשוני לא ימצאו עזר.
ד"ה אראה מה אחריתם: ...והנכון שהוא כמשמעו: עד שאראה מה יעשו בצר להם.
אסירה מהם השגחתי ואעזוב אותם למקרים עד שאראה וכו' רצונו לומר: מה יהיה תכלית מעשיהם, כי מה שהם עושים עד עתה אולי ישובו ממנו. דור תהפוכות המה, והם משתנים בעצמם כל היום ואולי יתחרטו וישובו מדרכיהם הרעים, ולזה אאריך אפי להם ואמתין אולי ישובו.
שד"ל:
אראה... דרך לעג כמו (בראשית ל"ז כ'): "ונראה מה יהיו חלומותיו".
מה יהיה מהם, אם יראו יקחו מוסר וישובו אל ה', או .....
1.
הסבר את המושג הסתר פנים לפי אברבנאל.
עיין גם ראב"ע, פרק ל"א פסוק י"ח:
ד"ה הסתר אסתיר: שאם יקראו אלי לא אענם. והמשל, כאדם שלא יראה ולא ידע מה יעשה. וכן מנהג לשון לדבר בכפל, ובעלי הדקדוק יבינו זה.
2.
במה שונה שד"ל מן המפרשים האחרים, ומהי חולשת פירושו?
שאלה קשה ביותר
