הלכות שונות
דברים פרק כד, פסוקים י - טו
| א. | דין החובל |
"לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל"
רש"י:
ד"ה לא יחבל: אם בא למשכנו על חובו בבית דין, לא ימשכננו בדברים שעושים בהן אוכל נפש (ב"מ קי"ג).
רש"י, שמות פרק כ"ב פסוק כ"ה:
ד"ה אם חבל תחבל: כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה אלא שממשכנין את הלוה כשמגיע הזמן ואינו פורע (חבול תחבול כפל לך בחבלה עד כמה פעמים, אמר הקב"ה: כמה אתה חייב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני ואני מחזירה לך, אף אתה טול והשב טול והשב).
רמב"ם, הלכות לווה ומלוה פרק נ', הלכה ב':
... המלוה את חברו, בין שהלווהו על המשכון, בין שמשכנו אחר ההלואה, בידו או על פי בית דין, לא יחבול כלים שעושים בהם אוכל נפש, כגון הריחים והעריבות של עץ ויורות שמבשלים בהם וסכין של שחיטה וכיוצא בהן, שנאמר "כי נפש הוא חובל", ואם חבל – מחזיר בעל כרחו.
במה שונה דין זה לפי הרמב"ם מדעת רש"י?
נמק את דברי רש"י!
| ב. | נגע הצרעת וזכירת מרים |
"הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"
זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים: אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע, לשון רש"י. ולפי דעתי שהיא מצוות עשה ממש, כמו זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ' ח'), זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם י"ג ג'), זכור את אשר עשה לך עמלק (להלן כ"ה י"ז), כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם. והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצוות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דיברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל.
ולשון ספרא (בחקותי פרשה א' ב' ג'), כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה (ויקרא כ"ו י"ד) הרי מה שכתוב בתורה אמור, אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך? כשהוא אומר שמור - הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור? שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר: זכור אל תשכח וגו'. וכן הוא אומר: זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, יכול בלבך? כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות (פסוק ח') - הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור? שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר: זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבך? כשהוא אומר לא תשכח - הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור? שתהא שונה בפיך.
ופירושה, כי אצלם השמר בנגע הצרעת - מנגע הצרעת, לשמר מאד, שלא תבואך, ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים, וזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, שתהא מזכיר זה בפה תמיד.
ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה, לא סיפור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים. ואיך יתכן שלשון הרע, שהוא שקול כשפיכות דמים, לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה, אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוון להזיק ולהבזות, בין שאין מתכוון להזיק כלל. וזו מצוה מכלל תרי"ג מצוות, ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו.ד"ה השמר בנגע הצרעת: שאפילו מלך כעוזיה לא יכבדוהו אלא יסגר שבעת הימים וישלחוהו ובדד ישב.
ד"ה ככל אשר יורו אתכם: שהרי תזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים שאף על פי שהיתה נביאה ואחות משה - לא חלקו לה כבוד, אלא תסגר שבעת ימים.
ד"ה בדרך בצאתכם ממצרים: שאף על פי שהיו טרודים ללכת, העם לא נסע עד האסף מרים. וכל שכן שאר בני אדם.
1.
מה הקשר בין שני פסוקים אלה לפי רמב"ן ולפי רשב"ם?
2.
בניגוד לרמב"ם, שלא מנה זכירה זו במניין המצוות (וכן גם ספר החינוך ההולך בעקבותיו), מנה הרמב"ן דיבור זה בין מצוות עשה. מה נימוקיו?
| ג. | "בחוץ תעמוד" |
"כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה"
בבא מציעא קי"ג ע"ב:
שליח בית דין שבא למשכנו, לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד בחוץ והלה מוציא לו את המשכון, שנאמר "בחוץ תעמד והאיש וכו'".
1.
העתק את פסוק י"א בסימני פיסוק כפי שדרשוהו חז"ל!
2.
הבא דוגמאות מן המקרא לשימוש דומה לזה במילת "אשר".
| ד. | משכון עני ושכר עני |
"וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב..."
פסוק י"ד
"לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן"
מדרש איכה רבה א' כ"ט:
(איכה א') גלתה יהודה מעני: על שחבלו משכון עני בתוך בתיהם, שנאמר (דברים כ"ד): ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו.
דבר אחר: גלתה יהודה מעני: על שעשקו שכר שכיר עני (שם י"ד) לא תעשק שכיר עני ואביון.
1.
מהו רעיון המדרש?
2.
כיצד מפרש המדרש את הפסוק באיכה בניגוד לפשט?
| ה. | "לא תשכב בעבוטו" |
"וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ"
ד"ה לא תשכב בעבוטו: לא תשכב ועבוטו אצלך.
למה לו לפרש כך, ואולי אינו אלא "בעבוטו" ממש?
| ו. | "כבוא השמש" - בכסות לילה |
"הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ"
רש"י:
ד"ה כבוא השמש: (ב"מ קי"ד) אם כסות לילה הוא. ואם כסות יום - החזירהו בבוקר. וכבר כתיב בואלה המשפטים (שמות כ"ב) עד בא השמש תשיבנו לו - כל היום תשיבנו לו, וכבוא השמש תקחנו.
השווה רש"י, שמות פרק כ"ב פסוק כ"ה:
ד"ה עד בוא השמש: כל היום תשיבנו לו עד בא השמש, וכבוא השמש תחזור ותטלנו עד שיבא בוקר של מחר. ובכסות יום הכתוב מדבר שאין צריך לה בלילה (מכילתא).
מניין לחז"ל שבמקומנו בכסות לילה מדבר ובמשפטים בכסות יום!
| ז. | תועלת המשכון |
"הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת-הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה'אֱ-לֹהֶיךָ"
ד"ה אם חבל תחבל: ...אמר הגאון: מה טעם לקחת החבול ביום וישיבנו בלילה? והוא השיב: בעבור שירא שלא ילוה מאחר ויתנהו לו חבול תחתיו.
רמב"ם, הלכות מלוה ולווה פרק ג' הל"ה:
אם כן הוא שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו ולוקח אותו בעת שאינו צריך לו, מה יועיל המשכון? כדי שלא ישמט החוב בשביעית ולא יעשה מטלטלין אצל בניו, אלא יפרע מן המשכון אחר מות הלווה.
1.
על שאלה אחת עונים כאן רב סעדיה גאון והרמב"ם. מה ההבדל בין תשובותיהם?
2.
התוכל לתת תשובה נוספת לשאלה ההיא?
| ח. | "עני ואביון" - ידבר הכתוב בהווה |
"לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ"
ד"ה לא תעשק: ידבר הכתוב בהווה, שהעניים והאביונים והגרים משכירים עצמם. וכן אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (שמות כ"ב כ"ד), וכן לגר ליתום ולאלמנה יהיה (להלן פסוק י"ט), שהם העניים ברוב. וכן בהרבה מקומות ידבר בהווה, כמו לא תחסם שור בדישו (להלן כ"ה ד'), לא תחרש בשור ובחמור יחדיו (לעיל כ"ב י').
ובספרי (תצא קמ"ה) אמרו, אם כן למה נאמר עני ואביון, ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם.
מה השאלה שעליה הוא עונה, ומה ההבדל בין תשובתו לתשובת הספרי המובאת בדבריו?
| ט. | "ביומו תתן שכרו" |
"בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ"
ד"ה עד בקר: בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה חמה, לפיכך זמן גיבוי שכרו כל הלילה. ובמקום אחר הוא אומר (דברים כ"ד) ולא תבוא עליו השמש, מדבר בשכיר לילה, שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר (ב"מ ק"י), לפיכך זמן גיבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה לבקש מעות.
ד"ה ביומו תתן: על דרך הפשט ביאור ממה שנאמר בתורה (ויקרא י"ט י"ג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, כי דרך הכתובים לדבר בהווה, והמנהג לשכור הפועל ביום אחד, ולערב הוא יוצא טרם בא השמש. ויצוה הכתוב לפרעו ביומו בהשלים מלאכתו מיד, ושלא תבוא עליו השמש, כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה, כי עני הוא כְּרוּבֵּי הנשכרים, ואל השכר הזה הוא נושא נפשו שיקנה בו מזון להחיות נפשו.
ילמד אותנו בכאן, כי מה שאמר בתורה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, הכוונה בו שתפרענו ביומו, שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בוקר וימות הוא ברעב בלילה. וכן כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב (שמות כ"ב כ"ו), יזכיר טעם המצוה ברובי הלאוין.
ורבותינו פירשו (ב"מ ק"י ע"ב) כי הכתוב בתורה "עד בקר" בשכיר יום, ושב לבאר בכאן דין שכיר לילה, והנה לכל אחד זמן לפרעון שנים עשר שעות. והוא האמת בקבלה, והנאות בטעם נכון.ועיין רמב"ם, הלכות שכירות י"א הלכה ב':
כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו ועובר בד' אזהרות ועשה: עובר משום "בל תעשוק" (ויקרא י"ט) ומשום "בל תגזול" (ויקרא י"ט) ומשום "לא תלין פעולת שכיר" (ויקרא י"ט) ומשום "לא תבוא עליו השמש" (דברים כ"ד) ומשום "ביומו תתן שכרו". איזהו זמנו? שכיר יום גובה כל הלילה, ועליו נאמר "לא תלין פעולת שכיר..." ושכיר לילה גובה כל היום, ועליו נאמר "ביומו תתן שכרו...".
מה ההבדל בין פירוש רש"י לפירוש הרמב"ן, ומה נימוקי כל אחד?
| י. | בביאור הביטוי "נושא את נפשו" |
"וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ"
רש"י:
אל השכר הזה הוא נושא את נפשו, למות עלה בכבש ונתלה באילן.
מתאוה נפשו כדי לאכול שכרו. וכמוהו: חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישאו נפשם. מתאוים הכהנים לאכול חטאות שיובילו אל עונם.
1.
מה פירוש הביטוי לפי רש"י ולפי רשב"ם?
2.
למי משניהם יש להביא סיוע מן הפסוקים הבאים?
"וְלֹא יִהְיֶה פָּלִיט וְשָׂרִיד לִשְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לָגוּר שָׁם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלָשׁוּב אֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֵמָּה מְנַשְּׂאִים אֶת נַפְשָׁם לָשׁוּב לָשֶׁבֶת שָׁם כִּי לֹא יָשׁוּבוּ כִּי אִם פְּלֵטִים"
"וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת מָעוּזָּם מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם אֶת מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת מַשָּׂא נַפְשָׁם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם"
