ערי מקלט

הערה: בפרשת ערי המקלט עסק גם שאלון מטות-מסעי תש"ג. שם הובאו דעות שונות בטעם מצוות שילוח הרוצח בשגגה לערי המקלט. עיין שם.

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו' הלכה י':

השונא שהרג בשגגה אינו נקלט, שנאמר "והוא לא אויב לו".

הסבר מהי סיבת הדין הזה! (הלא לכאורה חטאו גדול יותר, ולמה פטרוהו מעונש גלות?)

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש ו' הלכה י"א:

הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והרגו בעל הבית בשגגה, פטור מן הגלות, שנאמר "ואשר יבוא את רעהו ביער" – מה יער שיש רשות לנהרג להיכנס לשם, אף כל כיוצא בו. לפיכך: הנכנס לחנות הנגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת – פטור מגלות, ואם נכנס ברשות – הרי זה גולה.

הסבר את הטעם הפנימי של דין זה!

1) פסוק ה' ד"ה ונשל הברזל: (מכות ז') יש מרבותינו אומרים נשמט הברזל מקתו, ויש מהם אומרים שישל הברזל לחתיכה מן העץ המתבקע והיא נתזה והרגה.

מה ההבדל בין שני פירושיו? לאיזה משניהם יש להביא ראיה מן הפסוקים: פרק ז' פסוק א': "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ" פרק כ"ח פסוק מ': "זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ"

2) פסוק ו' ד"ה פן ירדף גואל הדם: לכך אני אומר להכין לך דרך וערי מקלט רבים.

מה קשה לו?

פסוק ח'

"וְאִם יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ"

רמב"ן:

ד"ה ואם ירחיב ה': הפרשה הזו עתידה, וכבר הזכרתי מזה בפרשת ראה אנכי (לעיל י"ב כ'). כי מתחילה אמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם, ו"הגויים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם", ירמוז לכל השבעה אשר יזכיר בכל מקום. וכן יאמר עליהם, ונשל את הגוים האל מפניך (לעיל ז' כ"ב), וברשעת הגוים האלה (שם ט' ד'), והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם (שם י"א כ"ג), רק מערי העמים האלה (להלן כ' ט"ז), וכן במקומות רבים.
וציוה כי לאחר ירושה וישיבה בארצם יבדיל שלש ערים, ובהם תשלום המצוה, כמו שאמר (במדבר ל"ה י"ג) שש ערי מקלט תהיינה לכם, ואמר (שם פסוק י"ד) את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען, ולא ציוה בתורה ביותר משש הערים האלה. וכן בכל מצוות שבתורה הנוהגות לאחר ירושה וישיבה מתחייבין בהן לאחר ירושת שבעה גוים אלו. אבל במצוה הזאת לבדה הוסיף בכאן ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך. ולא אמר "כאשר דבר לך" כמו שאמר בכי ירחיב ה' אלהיך את גבולך של בשר תאוה (לעיל י"ב כ'), כי ה' לא הבטיח אותם בשום מקום לתת להם רק שבעת הגוים האלה, אבל הזכיר כאן האבות ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך, וזה ירמוז לכל עשרה עממין שנאמרו לאברהם. והתנה בזה כי תשמור את כל המצוה וגו'.
והנה דבר ברור הוא כי השבעה גוים עצמם לא יירשו אותם בעברם על התורה, כאשר אמר פעמים רבים, למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ (לעיל ד' א'), למען אשר תבא אל הארץ (להלן כ"ז ג'), כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם (לעיל י"א כ"ב-כ"ג). וכאשר עבר עכן על החרם, והוא איש אחד, נאמר (יהושע ז' י"ב) ולא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם ערף יפנו לפני אויביהם. אם כן, מה התנאי הזה אשר יתנה בשלשת העממין האלה לבדם, ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כי תשמר את כל המצוה וגו'.
והטעם בזה, כי היה הרצון לפניו יתברך שינחיל אותם בימי משה ויהושע השבעה אשר הבטיחם במצרים ובמדבר, כי היה גלוי לפניו שתגיע זכותם לכך, ומפני זה חייב אותם בכל המצוות בירושה של אלו, וחייב אותם בשש ערי מקלט והבדילם יהושע, אבל על השלשה הנשארים התנה כי תשמור את כל המצוה לאהבה את השם וללכת בדרכיו וגו', והוא לומר שיקיימו כולם כל התורה כולה. ואין שום מצוה תלויה בכך זולתי שלש הערים האלה.
ומה טעם לאמר, כי תשמור ללכת בדרכיו כל הימים תוסיף לך שלש הערים, כי מי יודע מה יהיה אחרי כן כל הימים. ואמר ר"א, כל הימים, בלי הפסק ביניהם. ואיננו נכון. אבל כי תשמר, כאשר תגיע זכותך שתשמור כל המצוה, לאהבה את השם, אהבה שלמה קיימת לעולם, שיהיה גלוי לפניו שלא תחטא עוד לעולם, אז ירחיב את גבולך ויתן לך כל העמים. והוא לימים אשר אמר (להלן ל' ו') ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך, ו"לבב זרעך" יורה על כל הימים העתידים לבוא, וכענין שנאמר בקבלה (ירמיה ל"ב ל"ט מ') ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם, וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי. ואז כאשר יכרות להם ברית עולם יבדילו שלש הערים האלה.

1.

מה בין "אם ירחיב ה' את גבולך" במקומנו לבין "כי ירחיב ה' את גבולך" בפרשת ראה פרק י"ב פסוק כ'? להבנת דברי הרמב"ן עיין רש"י, בראשית פרק ט"ו פסוק י"ט: ד"ה את הקיני: (ב"ר) עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה אדום ומואב ועמון והם קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד שנאמר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם (ישעיהו י"א).

2.

מהי ראיית רמב"ן לדעתו מתוך לשון הכתוב?

3.

למה נאמר שם "כי" ובמקומנו "אם"? (עיין שאלון ויקרא תש"ב).

פסוק י"ג

"לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו"

רש"י:

(ספרי) שלא תאמר: הראשון כבר נהרג למה אנו הורגים את זה, ונמצאו שני ישראלים הרוגים.

רמב"ן:

(אחרי הביאו לשון רש"י) מספרי (שופטים קפ"ז). והטעם, שלא תאמר כאשר נחוס על דם ההרוג טוב שנחוס על דם החי.
והנכון, כי הכתוב יצוה בחייבי המיתות ובערת הרע מקרבך, והיא מצות עשה, אבל במרובי התקלות יזהיר עוד במצות לא תעשה שלא ינצלו מידינו, לא מפני מוראם ולא שניתן להם רחמים. וכך הזכיר במסית (לעיל י"ג ט'). ואמר מכשפה לא תחיה (שמות כ"ב י"ז), מפני היותה רבת המהומה המוכרת רבים בכשפיה. וקצותה את כפה לא תחוס עינך (להלן כ"ה י"ב), מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה, או מפני שהבושת מצוי ואין בו חסרון כיס. וכן בעדים זוממין צוה (להלן פסוק כ"א) שלא ירחמו עליהם בעבור שלא נעשה בעדותם דבר, או מפני שתקלתם מרובה.
וטעם וטוב לך, כי ביעור הדם הנקי מצוה וטובה גדולה לך להציל ממות נפשך, כי הרחמנות על הרוצחים שפיכות דמים, מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים.

והשווה לדברי הרמב"ן גם רמב"ן, פרק ז' פסוק ט"ו:

ד"ה והסיר ה' ממך: ואמר: לא תחוס עינך עליהם, כאשר הזכרתי (בפסוק י"ב) כי ברחמנות השופטים (ס"א הטפשים) יאבד כל משפט.

1.

מה הקושי בפסוקנו לרש"י?

2.

מהי השאלה הכללית שעונה עליה רמב"ן?

פסוק י"ג

"וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי"

תרגום אונקלוס:

ותפלי אשדי דם זכי (= ובערת שופך דם נקי).

הכתב והקבלה:

כל זמן שלא נעשה דין ברוצח אז דם הנשפך מההרוג כאילו מגולה על פני האדמה, כי לא תקבלנו ולא תכסה עליו, להראותו לעיני כל עובר, כדי לתבוע את עלבון הנרצח – וכאשר נדין הרוצח, אז תתרצה האדמה לכסות דם ההרוג ויכופר לארץ בדם שופכו, ובזה נשבית ונבער את הדם הנקי, שלא יתראה עוד על פני האדמה.

1.

מהו ההבדל ביניהם בבאור הביטוי הנ"ל?

2.

איזה פסוק בתורה מתפרש יפה על ידי דבריו של בעל הכתב והקבלה?

1) ראב"ע, פסוק ד': ד"ה את רעהו: עם, וכן רבים.	הבא אחדים מן "הרבים"!
2) רש"י, פסוק י"א: ד"ה וכי יהיה איש: ע"י שנאתו הוא בא לידי "וארב לו". מכאן אמרו: עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה, לפי שעבר על לא תשנא סופו לבוא לידי שפיכות דמים. לכך נאמר: וכי יהיה איש שונא לרעהו וגו' שהיה לו לכתוב וכי יקום איש וארב לרעהו והכהו נפש.	היכן עוד מצינו רעיון זה ברש"י?