נביא שקר

פסוק ב'

"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא"

אברבנאל, מקשה:

הנה הנביא הזה הנזכר בפרשה לא ימלט אם הנאמר שיהיה נביא שקר... והנה אמר "נלכה אחרי אלוהים אחרים" ולכן יומת – ויקשה לזה אמרו "ונתן אליך אות ומופת ובא האות והמופת", כי אם הוא נביא שקר, איך יצאו מופתיו לפועל? ... ואם אמרנו שהוא נביא אמת ולכן בא האות והמופת והיה עניינו לניסיון כמו שאמר הכתוב, יקשה אמרו "והנביא ההוא... יומת, כי דיבר סרה... להדיחך מן הדרך... " והלא הוא היה ירא ה' ולא אמר מה שאמר, כי אם לנסותכם לדעת הישכם אוהבים את ה'... ולא היה דעתו להדיחכם מן הדרך, אם כן למה יומת?

1.

נסה לענות על קושייתו בטרם עיינך במפרשים.

 

עיין במפרשים:

ספרי:

ובא האות: אמר ר' יוסי הגלילי: ראה עד היכן הגיע הכתוב לסוף דעתם של עובדי כוכבים ונתן להם ממשלה, אפילו יעמידו חומה ולבנה כוכבים ומזלות, אל תשמע להם! מפני מה? "כי מנסה ה' לדעת הישכם אוהבים..."
אמר ר' עקיבא: חס ושלום שיעמיד הקב"ה חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעכו"ם! הא אינו מדבר אלא במי שהיה נביא אמת וחזר להיות נביא שקר, כחנניה בן עזור.

רש"י, פסוק ב':

ד"ה או מופת: בארץ, דכתיב אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חורב אף על פי כן לא תשמע לו. ואם תאמר, מפני מה נותן לו הקב"ה ממשלה לעשות אות? כי מנסה ה' אלהיכם אתכם.

ראב"ע, פסוק ב':

ד"ה כי יקום: ...ולפי דעתי שיש אות גם מופת כמו סימן. והעד, דברי ישעיה, שאמר הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים, ואות הנביא, כאשר הלך עבדי ישעיה ערום ויחף. ואותות בניו: שמותם על דבר המקרה שיהיה בימיהם, והם: עמנואל מהר שלל חש בז ושאר ישוב. ובמכות: והיו לך לאות ולמופת וכן רבים.

פסוק ד':

ד"ה וטעם כי מנסה: בעבור שעזבו ולא המיתו. ונסיון השם להראות צדקת המנוסה.

רשב"ם, פסוק ג':

ד"ה ובה האות: שידועים עתידות ע"י רוח טומאה ותרפים ואוב וידעוני.

ספורנו, פסוק ד':

ד"ה לא תשמע: לא תפנה אל דבריו לראות אם יש ממש בקצתם, כי אין ספק שכל דבריו שקר שבדא מלבו הכל להרע, כאמרו: כי דבר סרה. והאות או מופת נעשה על ידי כישוף או תחבולה וזולתה - לא מכח נבואה שבאה לו.

ד"ה או אל חולם החלום: לראות אם יש בקצת חלומו אמת, אבל תדע בלי ספק שלא חלם דבר ממה שאמר, אבל המציא הכל מלבו כדי להדיח.

ד"ה כי מנסה: כי כשתחשבו לאויב את המדבר נגד אלהיכם בזה תהיו מנוסים לפניו לאוהבים.

2.

מהן דעות המפרשים בשאלה הנ"ל? סדרם לקבוצות ונמק דעותיהם.

3.

מה יש לטעון כנגד דעת ר' עקיבא מבחינת לשון הכתוב?

4.

הבא ראיה ממקום אחר בתורה לנאמר כאן על אות ומופת. (שאינם הוכחה לאמת!)

פסוק ב'

"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת"

ראב"ע:

ד"ה כי יקום בקרבך: ...ויש אומרים כי יתכן להיות הנביא ממגנבי השם, ופירוש שאמר נביא האמת שיהיה אות כך להצדיקו, ושמע השומע והגידו להיות אות לנפשו.

1.

הסבר את דעת "יש אומרים"!

2.

מה הניע אותם לומר כן?

פסוק ג'

"אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי ..."

העתק את מחצית הפסוק השניה (לאמר) בסימני פסוק!

פרק ד'

"לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא..."

פסוק ו'

"וְהַנָּבִיא הַהוּא... יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה"

השווה לפסוקים אלה:

פרק י"ח פסוק כ"א

"וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר..."

ועיין רש"י, שם:

ד"ה וכי תאמר בלבבך: עתידים אתם לומר כשיבא חנניה בן עזור ומתנבא (ירמיהו כ"ז) הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה עתה מהרה וירמיהו עומד וצווח על העמודים ועל הים ועל יתר הכלים שלא גלו עם יכניה בבלה יובאו עם גלות צדקיהו.

למה לא נשאלת שאלה זו גם במקומנו?

פסוק ד'

"כִּי מְנַסֶּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים"

מורה נבוכים, ג' כ"ד:

דע כי כל נסיון שבא בתורה אין כוונתו ועניינו אלא כדי שידעו בני אדם מה שצריך לעשותו ומה שראוי להאמינו, וכאילו ענין הנסיון שיעשה מעשה אחד, אין הכוונה גוף המעשה ההוא, אבל הכוונה שיהיה משל שילמדו ממנו וילכו אחריו (פירוש האפודי: אין המעשה מכוון מצד עצמו, אלא שיהיה משל שילמדו ממנו בני אדם.) כאמרו: "לדעת הישכם אוהבים" ואין פירושו שידע ה', כי הוא כבר ידעו... כן אמר, כי כשיקום מתפאר בנבואה ותראו אותותיו המביאות לחשב אמת בדבריו, דע שהוא עניין שרצהו ה' להודיע באומות שיעור האמינכם (=גודל אמונתכם) באמתת תורתו והשגתכם אמתתו ושאינכם נפתים להסתת מסית ולא תפסד אמונתכם בשם, למען יכוון אליה כל מבקש אמת... 

מהי השאלה שרוצה הרמב"ם לתרץ, וכיצד הוא מתרצה?

פסוק ה'

"אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ"

רמב"ן:

היא מצוה שנלך אחר עצתו וממנו לבדו נדרוש כל נעלם ונשאל כל עתיד, כענין ותלך לדרוש את ה' (בראשית כ"ה כ"ב), כי יבא אלי העם לדרוש אלהים (שמות י"ח ט"ו). וכן יעשו ישראל עם הנביאים, האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאותו (מלכים ב' ג' י"א), ויגד לנו ה' אלהיך את הדרך אשר בה נלך ואת הדבר אשר נעשה (ירמיה מ"ב ג').

ספורנו:

כענין והלכת בדרכיו ולא בדרכים חדשים שיאמר נביא או חולם להדיחך מן הדרך.

מה ההבדל ביניהם? הבא נימוקים לפירוש כל אחד.

פסוק ה'

"אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן"

למה חזר כאן על הפסוק הזה, והלא כבר נאמר בפרק י' פסוק כ': "אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ"