ואכלת ושבעת וברכת

1) פסוק א' ד"ה כל המצוה: כפשוטו. ומדרש אגדה: אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה, שנאמר (יהושע כ"ד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם - והלא משה לבדו נתעסק בהם להעלותם? אלא, לפי שלא הספיק לגומרה וגמרוה ישראל - נקראת על שמם.	מה בין הפשט למדרש? למה לא הסתפק רש"י בפשט?
2) פסוק ב' ד"ה התשמר מצוותיו: שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו.	למה לא פירש במשמעות: לדעת אם תקיים מצוותיו.
3) פסוק ה' ד"ה זית שמן: זיתים העושים שמן.	מה מובן הסמיכות כאן, ובמה שונה ממובנה הרגיל של סמיכות. הבא דוגמאות לשימוש זה בסמיכות.

פסוק ב'

 "לְנַסֹּתְךָ"

מה היה הניסיון שבו ניסה הקב"ה אותם במדבר לפי המפרשים?

 

רמב"ן:

ד"ה וזכרת: יאמר, כי תוכל לדעת שיש בעשיית המצוות טובה שלמה ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם, כי השם מפרנס אותך במדבר במעשה נס גדול בעבור לכתך אחר מצותיו.
וכבר פירשתיו בפרשת המן (שמות ט"ז ד') טעם למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא, כי היה נסיון גדול להם, שלא ידעו עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם, ואין בידם כלום מן המן אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס, וירעבו אליו מאד. וכל זה עשו לשמור מצוות השם ללכת כאשר יצוה. והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בנסיון הזה, כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם.

שמות פרק ט"ז פסוק ד':

ד"ה למען אנסנו הילך בתורתי: וכבר פירשתי ענין הנסיון בפסוק והאלהים נסה את אברהם (בראשית כ"ב א'). והרב אמר במורה נבוכים (ג' כ"ד) לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל ואם יש בה סיפוק צורך אם לא. ואם כן היה ראוי שיאמר "למען ינסה לדעת".
והנה לא הזכיר כאן דבר רק המן שהוא הלחם שהמטיר להם, אבל כאשר אמר להם משה (בפסוק ח') בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, ידענו כי הכל נאמר לו, אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים בענין הציווי או בסיפור, כאשר הזכרתי לך פעמים רבים (לעיל ט' י"ב, י' י"ב, י"א א'). ופעמים לא יזכיר האחד כלל, דכתיב בפרשה הזאת (פסוק ל"ב) זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו, ולא נכתבה הצוואה כלל, וכן במקומות רבים.

במדבר פרק י"א פסוק ד':

ד"ה וטעם ונפשנו יבשה: ואמרו בלתי אל המן עינינו, שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו, אבל נתאוה לו ונישא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבוא לנו, והנה אין כל בלתי תוחלת המן. אמרו המשל הידוע (יומא ע"ד ע"ב), אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וסיפר הכתוב כמה מעלות במן, ואמר שטעמו כטעם לשד השמן, להגיד כי נפש אוכליו לא תיבש, כי הוא ילחלח וירוה ותהיה נפש אוכליו כגן רוה וכמוצא מים.

ספורנו:

ד"ה לנסותך: אם תעשה רצונו בהשיגך לחם ושמלה שלא בצער.

פסוק ה'

"כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ... "

פרק א' פסוק ל"א

" ... כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ"

שני הפסוקים משווים את יחס ה' אל עמו ליחס האב לבנו. מהו ההבדל העקרוני ביניהם?

פסוק י'

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"

רמב"ן:

ד"ה ואכלת ושבעת: כי תזכור עבודת מצרים ועינוי המדבר, וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם. ורבותינו (ברכות מ"ח ע"ב) קיבלו שזו מצות עשה, וטעמו, ותברך את ה' אלהיך, וכן ועשית מעקה לגגך (להלן כ"ב ח'), וכן ועשית פסח לה' אלהיך (להלן ט"ז א'), ולקחת מראשית כל פרי האדמה (להלן כ"ו ב'), ורבים כן.
וטעם על הארץ הטובה, כמו ועל הארץ הטובה, יצוה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך, שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה. והנה חיוב המצוה הזאת בכל מקום.

1.

מה קשה לו?

2.

לשם מה הוא מביא הפסוקים דברים כ"ב ח', ט"ז א, וכ"ו ב'?

פסוק י'

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ"

ברכת ל"ה ע"א:

תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל.

ספר החנוך:

מצוות עשה לברך את ה' יתברך אחר שיאכל האדם וישבע מלחם או משבעת המינים הנזכרים בכתוב...
משורשי המצוה: הלא הגדתי לך בני, במה שקדם, כי לה' ב"ה כל הכבוד וההוד וכל הכבוד והחכמה וכל הברכה, ודברי בן אדם ומעשהו, אם טוב ואם רע, לא יוסיף ולא יגרע. על כן צריך אתה להבחין, כי באמרנו תמיד בברכות "ברוך אתה ה' " או "יתברך" , אין המשמעות לפי הדומה (=כפי שנראה לקורא) להוסיף ברכה במי שאיננו צריך לשום תוספת, חלילה, כי הוא אדון על הכל, וכל הברכות הוא המחדש אותן וממציאן מאין ומשמיע מהן שפע רב, כאשר יהיה שם רצונו הטוב. על כן צריכים אנו לחפש כוונת העניין מהו...
ידוע הדבר ומפורסם כי הקב"ה פועל כל הנמצא וברא האדם והשליטו על הארץ. וממדותיו ב"ה, שהוא רב חסד והוא חפץ בטובת בריותיו ורוצה להיותם ראויים וזכאים לקבל טובה מאיתו, וזה באמת משלמותו יתברך, כי לא יקרא שלם בטובה, רק מי שהוא מטיב לאחרים... ואחר הסכמה זו שידענו מרוב טובו שחפצו להריק עלינו מברכתו, נאמר שעניין הברכה שאנו אומרים לפניו, איננו רק הזכרה לעורר נפשנו בדברי פינו, כי הוא המברך, ו"מברך" יכלול כל הטובות. ומתוך התעוררות הטוב הזה בנפשנו וייחוד מחשבותינו אליו -  שכל הטובות כלולות בו והוא המלך עליהם לשלחם אל כל אשר יחפץ – אנו זוכים במעשה הטוב הזה להמשיך עלינו מברכתו...
ונמצא לפי הנחת טעם זה שיהיה "ברוך" תואר. כלומר, הודאה עליו שהוא כולל כל הברכות. ובלשון "יתברך" שאנו מזכירים תמיד, שהוא התפעל, נאמר שהכוונה בו שאנחנו מתחננים אליו, שיהיה רצון מלפניו לסבב לב בריותיו להיות נכון לפניו, שיודו הכל אליו ובו יתהללו. וזהו פירוש "יתברך", כלומר יהי רצון מלפניך, שכל בני העולם יהיו מייחסים הברכה אליך ומודים כי ממך יתפשט הכל.

הכוזרי, מאמר ג, י"ג–י"ז:

אמר החבר: וממה שיוסיף לו (לישראלי הצדיק) עריבות על עריבות, שיברך תמיד על כל מה שהוא מוצא מן העולם...
אמר הכוזרי: ואיך הוא זה? והברכות טורח יותר?
אמר החבר: הלא האדם השלם יותר ראוי שיספר בהרגשת ההנאה במה שיאכל וישתה מהתינוק והבהמה, כאשר הבהמה יותר ראויה להנאה מהצמח, אע"פ שהצמח ניזון תמיד.
אמר הכוזרי: כן הוא ליתרון החוש וההרגש בהנאה, כי אם היו מביאים אל השיכור כל אשר יתאווה והוא בענין שכרותו ממאכל ומשתה וישמע הניגונים ויתחבר עם מה שיאהב ותחבקהו אהובתו ויסופר לו כל זה כשירפא משכרותו – היה דואג על זה ויחשב הכל הפסד ולא רווח, מפני שלא באו לידו ההנאות ההם והוא בענין (=מצב) שירגיש וינעם בהם.
אמר החבר: ההזדמנות (=ההכנה הנפשית לקראת) להנאה והרגשתה ושיחשב בהעדרה קודם לכן כופל ההנאה, וזוהי תועלת הברכות, למי שרגיל בהן בכוונה ובהבנה מפני שהן מביאות לנפש האדם את ההבחנה במין ההנאה ומולידות את ההרגשה בצורך להודות עליה למי שנתנה לאחר שהיה האדם חושש להעדרה ואז תגדל השמחה.

מהו ערכן וטעמן של מצוות ברכת המזון וברכות הנהנין בכלל, לפי הנ"ל?