סיחון ועמון

דברים פרק ב

פסוק ל'

"וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ
כִּי הִקְשָׁה ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ"

רמב"ם, הלכות תשובה פרק ו' הלכות א'-ג':

פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה (של בחירה חפשית מוחלטת הנתונה ביד כל אדם, כפי שפירש בפרק הקודם) ונכשלין בהן רוב האדם, ויעלה על דעתן מהן, שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה, ושאין לבו של האדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה. והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים:
בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאין, ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו, ראוי להיפרע ממנו, והקב"ה יודע איך יפרע: יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה, בגופו או בממונו... ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה, ויש חטא שנפרעים ממנו בעולם הזה ולעולם הבא.
במה דברים אמורים? בזמן שלא עשה תשובה. אבל עשה תשובה – התשובה כתריס לפני הפורענות. וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו, כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שייתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות בחטאו שיעשה; הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיה (ו' י'): "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע", וכן הוא אומר (דברי הימים ב' ל"ו ט"ז): "ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאים עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא". כלומר: חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהם התשובה שהיא המרפא.
לפיכך כתוב בתורה: "ואני אחזק את לב פרעה"; לפי שחטא מעצמו תחילה, והרע לישראל למנוע תשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חיזק הקב"ה את ליבו. וכן סיחון לפי עוונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה, שנאמר (דברים ב' ל') "כי הקשה ה' אלוקיך את רוחו ואמץ לבבו". וכן הכנענים, לפי תועבותיהם מנע מהם התשובה לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם. וכן ישראל בימי אליהו, לפי שהרבו לפשוע מנע מאותם המרבים לפשוע תשובה, שנאמר (מלכים א' י"ח) "ואתה הסיבות את לבם אחורנית" – כלומר: מנעת מהם התשובה.
נמצאת אומר, שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עכו"ם, אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה.

ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים ד' פרק כ"ב:

ועל זה הדרך יתפרש מה שנמצא בכתוב, שהשם יתברך מחזק לב הרשעים ומונע מהם דרכי התשובה, וזה, שהרע בבוא עליו המכה מתחסד ושב אל ה' מיראת העונש המוטל עליו, כמו שאמר פרעה: "חטאתי הפעם ה' הצדיק". ובעבור שזה דומה לאונס ואינו בחיריי הנה ה' מחזק את לבו לאמר, שבאה המכה ויישאר על טבעו ובחירתו מבלי מכריח ואז ייבחן אם הייתה תשובתו בחירית...
ובזה הצד ננעלים שערי התשובה בפני הרשעים, לא שה' ימנע מן האדם טוב בחירתו חלילה, אמר הכתוב (יחזקאל י"ח, ל"ב): "כי לא אחפץ במות במת... והשיבו וחיו", וכן היה עניין סיחון, שאמר עליו הכתוב "כי הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו". וזה לפי שסיחון נתחייב לה' כליה מחמת רשעו, אלא שהיה מתירא מפני פחד ה' להתגרות בישראל הביא ה' עצות מרחוק להסיר מלבו המורך שקנה, מצד המופתים ששמע שנעשו לישראל, כדי להשאירו על בחירתו בלבד, וגם, כשציוה למשה שישלח מלאכים אל מלך אדום לאמור (במדבר כ"א) "אעברה בארצך..." וכשלא אבה אבל יצא לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה, ציוה ה' לנטות מעליו. וכשראה זה סיחון חשב מחשבות להתעולל עלילות ברשע ולומר, שהצלחת ישראל לא היתה בהשגחה מה' יתברך, אחר שראה אותם נוטים מעל מלך סדום ומעל מלך מואב, כמו שבאר יפתח, ואז אמר בלבו: " לא נופל אנשי מאלו", ולזה נתחזק לבו ויצא לקראתם למלחמה ויכהו ישראל ויירש ארצו...

מהו הקושי המשותף לשני המקומות (שמות ז' ג' ופסוקנו) ומה ההבדל בין שני הפרשנים בישוב הקושי?

לאיזה משני הפסוקים הנ"ל מתאים פירושו של אלבו יותר?

כיצד ניתן לפרש את מלכים א' י"ח ל"ז, שלא תתעורר בו אותה בעיה העומדת בפנינו בשמות ז' ג' ובפסוקנו?

הסבר, כיצד אין דברי הרמב"ם כאן סותרים דבריו הלכות תשובה ה' ג'-ד':

... ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה... ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה... שהרשות בידכם וכל שיחפץ אדם לעשות ממעשי בני אדם עושה – בין טובים ובין רעים?

שאלה קשה שאלה קשה ביותר