"אלה הדברים"

דברים פרק א, פסוקים א - יט

הערה: בפרשיות הראשונות של ספר דברים על הלומד לשים לב במיוחד לחלוקת העניינים ולמבנה הפרשיות.

ר' דוד הופמן, מחלק את החלק הראשון של הספר, דברי משה הראשונים, לשני חלקים עיקריים:

חלק ראשון: פרק א' פסוק ו' – פרק ב' פסוק א'.

חלק שני: פרק ב' פסוק ב' – פרק ב' פסוק כ"ט.

נמק את החלוקה הזאת בנימוקים פנימיים וחיצוניים.

מהו הרעיון העיקרי של כל אחד משני החלקים הנ"ל?

מהו הרעיון המשותף בשני החלקים?

מהי חלוקת פרק א'? סמן בייחוד איזה חלקים בפרק הם חלקים עיקריים ואיזה מהם נאמרו דרך אגב ויש לראותם כמאמרים מוסגרים.

מה ענין מינוי השופטים לפרקנו?

פסוק א'

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה"

רש"י, פרק א' פסוק ב':

אמר להם משה: ראו מה גרמתם: אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך י"א יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים, שהרי בעשרים באייר נסעו מחורב שנאמר (במדבר י' י"א) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו' (תענית כ"ט) ובכ"ט בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע, צא מהם שלושים יום שעשו בקברות התאוה שאכלו הבשר חודש ימים, ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגר שם מרים, נמצא בשלשה ימים הלכו כל אותו הדרך. וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה.

רמב"ן, פסוק א':

ד"ה אמר אלה הדברים: על המצוות אשר יזכיר בכל הספר מתחילת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן, כמו שאמר (פסוק ה') הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר, כי על התורה ידבר. ויחסר מפסוק ה' אלהינו דבר אלינו (פסוק ו') מילת אמירה, וכמוהו כי נשני אלהים את כל עמלי, כי הפרני אלהים (בראשית מ"א נ"א-נ"ב), כי אמר.
ושיעור הכתובים האלה, אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר, ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג. בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר, ויאמר, ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו'.
והטעם, כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות, אמר להם בתחלת דבריו, ה' אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן, וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה. ונמשכו דברי הפתיחה הזאת, עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים (להלן ד' מ').
אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (להלן ה' א') שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום, והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה, ואחרי כן הודיעם יחוד השם: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (להלן ו' ד'), וכל המצוות שבספר הזה. ולכך יפרש בכאן "אשר דבר משה אל כל ישראל" ושם "ויקרא משה אל כל ישראל", כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה. ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת, חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר (להלן ד' מ"ד-מ"ה) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים.
והזכיר (להלן ד' מ"ו) כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון, והיא ארץ מואב הנזכר בכאן, כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כ"א י"ג).
והנה הזכיר בכאן שני דברים. אמר שדיבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציוה ה' אותו אליהם, וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה. ואמר שהם ככל אשר ציוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה, והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר ה' אל משה", ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה. ואמר עוד כי הואיל משה ביאר את התורה, וזה רמז במצוות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים.
וטעם "הואיל משה", שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא ציווהו השם בזה, מלשון הואל נא ולין (שופטים י"ט ו'), ולו הואלנו ונשב (יהושע ז' ז'), וכן רבים.

פסוק ב':

ד"ה וטעם אחד עשר: יודיענו הכתוב שיעור המדבָּר. כי מחורב שיצאו משם עד קדש ברנע מהלך אחד עשר יום בלבד, כי קרוב הוא בדרך הר שעיר, וקדש ברנע הוא סוף המדבר בגבול הר האמורי שהוא נחלת ישראל, ושם ארץ סיחון ועוג אשר שם ביאר התורה בגיא מול בית פעור. ואחרי כן אמר שהם הלכו דרך הר האמורי כל המדבר הגדול והנורא. ואחרי כן יספר כי בקדש ברנע שהוא בתחום נחלתם ביקשו מרגלים, ונשתבש דרכם והלכו דרך ים סוף לאחור ולא לפנים עד מלאת ארבעים שנה.

ספורנו:

ד"ה אלה הדברים: אמר שבכל אחד מהמקומות שהזכיר פה והם מקומות אשר עיוותו שם ארחות דרכם בגזרת האל יתעלה להניעם במדבר בעוון המרגלים אמר משה לכל ישראל אלה הדברים שיזכיר.

ד"ה אחד עשר יום: וזה כי ל"ח שנה שהניעם במדבר אנה ואנה לא הלכו בדרך ישר מכוון אל מקום נודע, וכשהיו מגיעים אל מקום אשר משם היו נעים וחוזרים לאחוריהם או לצדדין ולא בדרך ישר היה משה אומר להם: ראו מה גרמתם, שהרי מהלך י"א יום יש מחרב עד קדש ברנע דרך הר שעיר שהוא הדרך היותר קצר אצל עוברי דרכים. והאל יתברך הוליך אתכם לקדש ברנע בשלשה ימים דרך המדבר הגדול והנורא ומפני עוונכם אתם נעים כל זה הזמן. וכל זה היה אומר למען יזכרו וישובו אל ה'.

הבאור:

ייתכן שהוא שב על הספרים הקודמים, כי כל אמרות ה' נעוצות ומודבקות ראש ותוך וסוף. ושיעור הפסוקים א, ב, ג, ד, ה כך הוא: אלה (המצוות והחוקים אשר באו בספרים הקודמים, הם) הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל באחד עשר יום (אשר הלכו) מחרב (ללכת) דרך הר שעיר (אל ארץ ישראל, ולא באו כי אם) עד קדש ברנע (ושם קרה מה שקרה ונגזרה עליהם שלא ליכנס לארץ מיד... כי אם לסוב את ההר ימים רבים עד תם כל הדור ההוא) ויהי בארבעים שנה באחד... דבר משה... (פעם שנית) ככל אשר צוה ה' אותו (והיה זה) אחר הכותו את סיחון... ואת עוג... בעבר הירדן בארץ מואב (כאשר קרבו לגבול ארץ ישראל וראה משה שכבר בא יומו להיאסף אל עמיו, עתה) הואיל משה באר (גמר בדעתו ללמד ולשנן את תורתו ולהוסיף ביאור במקום הצורך, טרם מותו.)

היכן מתחילים "הדברים אשר דבר" (הדיבור הראשון), ובאיזו מילה מסתיימים, לפי הנ"ל?

לשם מה מסתייע הרמב"ן בבראשית מ"א נ"א-נ"ב? היכן מצינו דבר דומה לזה בתנ"ך?

במה שונה הבאור מכל המפרשים האחרים?

שאלה קשה שאלה קשה ביותר